סיפורי "כמעט חטיפה": סלמה עוזרי

בנובמבר 2018 פורסמה בעיתון ידיעות אחרונות כתבה של העיתונאית אתי אברמוב, שבה מופיעות שש נשים המספרות כי ילדיהן נחטפו מהן במחנות עולי תימן כאן בארץ. שש הנשים הללו החליטו להגיש תביעה כנגד מדינת ישראל בגין חטיפת ילדיהן. בין הנשים, שהתראיינו לכתבה, הופיעה אישה בשם סלמה (שולמית) עוזרי. סלמה עוזרי טענה כי המדינה חטפה לה 2 ילדים, כשהייתה עולה חדשה במחנה העולים ובמעברה כאן בארץ.

בעדות מצולמת ומוקלטת, שנעשתה כנראה ביוזמת ילדיה ומוצגת באתר של עמותת עמר"ם, מספרת סלמה כי שלושה שבועות לאחר שעלתה לארץ והתגוררה במחנה עין-שמר נולד לה תינוק שנקרא: בן-עמי עוזרי. היא מספרת כי היא ילדה את התינוק במחנה עין-שמר עצמו ומיד לאחר הלידה "השתלטה" עליו אחות כלשהי, שעבדה אז במחנה וחטפה את התינוק מידיה של אמו סלמה עוזרי. סלמה עצמה הועברה מיד לאחר הלידה מעין-שמר לבית היולדות ברנדיס בחדרה לבדיקות ופרוצדורות רפואיות ואילו התינוק בן-עמי נחטף, לפי גירסתה, למקום כלשהו והיא נאלצה להיאבק מול הממסד כדי שיחזירו לה את תינוקה, שהוחזק בכוח בידי הממסד, שלא הסכים להחזיר לה את תינוקה ולא האמין לה שזהו התינוק שלה. סלמה אף טוענת שהתקיים משפט בבית-משפט בחדרה אותו יזמה היא בעצמה, ככל הנראה, כדי לקבל בחזרה את תינוקה. סלמה אף טוענת בעדות המצולמת כי היא ובעלה ביקשו מהצוות הרפואי לעשות ברית מילה לתינוק שנולד להם אולם סרבו לבקשתם בכל מיני טיעונים ותירוצים.

לאחר שהקשבתי לעדות זו שוב ושוב ולאחר שקראתי את תיק החקירה של התינוק אברהם עוזרי (תלונה שהגישו סלמה ובנימין עוזרי לוועדת כהן-קדמי), הבנתי כי סלמה עוזרי מדברת בעדות המצולמת שלה על 2 תינוקות שונים והעדות שלה נשמעת כערבוב אחד גדול של אירועים, זמנים וילדים. וכמו כן, יש בלבול רב בזמנים. והיא מספרת את כל האירועים באופן חווייתי לחלוטין. נראה כי בעדות עצמה קיימות "קפיצות" או "דילוגים" רבים מתיאור קורותיו של התינוק בן-עמי, שנולד בעין-שמר בנובמבר 1949, לתיאור קורותיו של התינוק אברהם, שנולד בבית היולדות ברנדיס בחדרה בנובמבר 1950 ונולד, ככל הנראה, חולה. לכן, הצוות הרפואי בבית היולדות לא אפשר לסלמה ובעלה לערוך לו ברית מילה.

המשכתי ובדקתי את הסיפור הזה וניסיתי להבין מה באמת התרחש עם בן-עמי, תינוקה של סלמה עוזרי. סלמה עוזרי ובעלה, בנימין, עלו לארץ ב-9.11.1949 עם בתם הפעוטה בת השנתיים, רומיה. סלמה ובעלה היו בני 22 בעלותם ארצה והם נשלחו להתגורר במחנה עין-שמר א'. שלושה שבועות לאחר עלייתם לארץ, ב-26.11.1949 נולד בנם השני, בן-עמי. הלידה עצמה התרחשה במחנה עין-שמר ולאחר מכן הועברה סלמה לבית היולדות ברנדיס בחדרה לבדיקות ואשפוז. ייתכן כי גם התינוק בן-עמי הועבר לכמה ימים לבית היולדות ברנדיס לבדיקות והשגחה. כאשר ניסיתי לברר מה קרה עם התינוק בן-עמי, בשבועות שלאחר לידתו, מצאתי מסמכי אשפוז של תינוק בן חודש וחצי בשם בן-עמי בן בנימין ישראל עוזרי בבית החולים תל השומר שנשלח מ"מחנה עין שמר א' מבית התינוקות" ואושפז בתל השומר במחלקת הילדים ב- 11.1.1950. מכיוון שגיליון המחלה מצונזר (מושחר), אינני יכולה לדעת מהי הבעיה הרפואית או המחלה ממנה סבל בן-עמי עוזרי אולם אני יכולה לומר שהוא אושפז למשך תקופה ארוכה של 83 יום והשתחרר מבית החולים ב-4.4.1950 ונשלח בחזרה "הביתה" למחנה עין-שמר א'.

כמו כן, מצאתי מסמכים המעידים על אשפוז נוסף של התינוק בן-עמי עוזרי בבית החולים רמב"ם בחיפה ב-13.4.1950 במחלקת הילדים. התינוק בן-עמי נרשם בשם ברור, הכולל את מספר תעודת העולה של הוריו ליד שמו בספר קבלת החולים. הצלחתי לאתר גם את גיליון המחלה שלו אולם גם כאן לא ניתן לראות את פירוט גיליון המחלה מפאת הצנזורה. התינוק בן-עמי שוחרר מבית החולים רמב"ם ב-2.5.1950 וחזר למחנה עין-שמר. סך כל ימי אשפוזו של בן-עמי בשני בתי החולים הוא כמעט כארבעה חודשים שלמים. בחודש אוגוסט 1950 עברה משפחת עוזרי ממחנה עין-שמר הישר למעברת אבן-יהודה שבשרון.

בשנת 1996 הגישו סלמה ובעלה, בנימין עוזרי, תלונה לוועדת כהן-קדמי על היעלמות התינוק אברהם, שנולד להם בבית היולדות ברנדיס בחדרה בנובמבר 1950. בנימין עוזרי, בעלה של סלמה, הוא זה שהעיד בעצמו מול שופטי ועדת החקירה כהן-קדמי ואילו היא לא הופיעה למתן העדות בפני ועדת החקירה. אולם, אני מניחה כי היא הייתה שותפה למילוי טופס העדות, שהוגש לוועדת החקירה ונראה כי חוקרי הוועדה תשאלו אותה או את ילדיה טלפונית בנוגע לפרטים אודות אברהם, התינוק שנעלם. אני מסיקה מסקנה זו כי בתיק החקירה של אברהם בן סלמה ובנימין עוזרי מופיעים משפטים, שייתכן כי נאמרו על-ידי סלמה עצמה או על-ידי ילדיה שציטטו את דבריה של אמם, שסיפרה על האירועים שהתרחשו במחנה עין-שמר בנוגע לתינוק שהיא טוענת שנלקח ממנה. להלן הפרטים המובאים בשמה של סלמה ומופיעים בתיק החקירה של אברהם עוזרי בעמוד 9:

"נולד בשלג הגדול. (סלמה) הלכה לשאול עליו 6 חודשים ואז אמרו לה שמת מזמן".

נראה כי המשפט המצוטט לעיל מתייחס לתינוק בן-עמי, שנולד בנובמבר 1949 ואושפז בבית החולים תל השומר ב-11.1.1950 במהלך החורף הקר ביותר ששרר אז בארץ. בחורף קשה זה, בתחילת חודש פברואר, ירד שלג כבד ברחבי הארץ והתרחש האסון במחנה עין-שמר במהלכו קרס גג חדר האוכל, שבמחנה וקבר תחתיו שלושה עולים חדשים, שנהרגו. נראה כי משפט זה אינו מתייחס לנשוא התלונה, התינוק אברהם עוזרי, כי התינוק אברהם נולד בנובמבר 1950, כמה חודשים לאחר אותו חורף קשה ומושלג. וכאמור, התינוק בן-עמי, שהיה מאושפז ברציפות למשך כמעט ארבעה חודשים ו"אמרו לה (לסלמה) שהוא מת מזמן", חזר מאשפוזו בבית החולים רמב"ם בחיפה ישירות למחנה עין-שמר בתחילת חודש מאי 1950 והוא לא בחזקת "ילד שנעלם" או ילד "שהוחזק בכוח על-ידי הממסד" כנגד רצון הוריו.

כפי שהסברתי לעיל, בעלה של סלמה, בנימין עוזרי, הוא זה שהעיד בשם משפחת עוזרי בפני ועדת כהן-קדמי בנוגע לתינוק אברהם, שנולד בבית היולדות ברנדיס בחדרה בנובמבר 1950 ונעלם. בנימין עוזרי סיפר בעדותו בפני ועדת החקירה כי הוא ואשתו סלמה ו-2 ילדיהם (רומיה ובן-עמי) עברו מעין-שמר למעברת אבן-יהודה באוגוסט 1950. הוא ציין כי אשתו הייתה בהיריון ו"כבר היו לו שני ילדים"… (עמוד 68 בפרוטוקול העדות שלו). בנימין עוזרי אף הזכיר בעדות עצמה את הבן הגדול שלהם, בן-עמי, שנולד להם בנובמבר 1949, כשלושה שבועות לאחר הגעתם לארץ, אולם הוא כלל לא טען שהתינוק בן-עמי נחטף מיד עם לידתו ואשתו, סלמה, נאלצה להיאבק כדי להחזיר את התינוק לחיקה. בנימין עוזרי רק הזכיר כי "כבר היו לו שני ילדים", כאשר עבר לגור במעברת אבן-יהודה ואף סיפר כי בן-עמי נולד במחנה עין-שמר ונפטר בגיל  43…  (בשנת 1993). לאור כל הפרטים שמצאתי ודברים שאמר בנימין עוזרי בעדות שלו בפני ועדת כהן-קדמי, אני סבורה כי התינוק בן-עמי עבר עם הוריו להתגורר במעברת אבן-יהודה ולא היה בחזקת ילד שנחטף או הוחזק על-ידי הממסד כנגד רצונם של הוריו. בכלל, נראה כי הגירסה על חטיפתו של התינוק בן-עמי החלה מבלבול כלשהו, שנוצר אצל סלמה עוזרי כבר בשנות ה-90 ו"צבר תאוצה" משנת 2015 והלאה (בשנה זו פורסמה כתבה באתר mako בו מספרת סלמה עוזרי על חטיפת בנה בן-עמי עוזרי מעין-שמר).

למרות מאמצי חקירה משמעותיים, ועדת החקירה כהן-קדמי לא הצליחה לגלות מה עלה בגורלו של התינוק אברהם עוזרי, מכיוון שרוב הרישומים הארכיוניים של בית היולדות ברנדיס מהשנים ההן לא נשמרו כראוי ואף הושמדו בטעות. התינוק אברהם עוזרי הוא אחד מעשרות תינוקות וילדים, שגורלם לא נודע עד עצם היום הזה והם מוגדרים כילדים "עלומים". אולם, יש לציין כי חוקרי ועדות החקירה סבורים כי רוב הילדים העלומים הם ילדים שנפטרו ולא ילדים שנמסרו לאימוץ.

סלמה עוזרי מספרת בעדות המצולמת שלה, שהיא נאלצה להיאבק ב"ממסד" על-מנת שיחזירו לה את התינוק שלה בן-עמי, שנחטף ממנה מיד עם לידתו. כפי שהצגתי כאן לעיל, התינוק בן-עמי שהה בבית התינוקות שבמחנה עין-שמר מיד לאחר לידתו ורק בהיותו בן כחודש וחצי הועבר לבית החולים תל השומר לאשפוז שארך כ-83 יום והוחזר לאחר מכן לעין-שמר. לאחר כ-9 ימים מיום חזרתו לעין-שמר, אושפז בשנית, הפעם בבית החולים רמב"ם בחיפה למשך כ-20 יום וכשהבריא חזר לעין-שמר. אין לי ספק שהתינוק בן-עמי עבר באוגוסט 1950 עם הוריו ואחותו ממחנה עין-שמר להתגורר במעברת אבן-יהודה ולא נחטף או נלקח בזדון. כמו כן, אני משערת שהסיטואציה אותה מתארת סלמה עוזרי בעדות המצולמת שלה על המשפט שהתקיים בבית המשפט בחדרה בה היא נאבקה על החזרתו של התינוק בן-עמי היא הצהרה בפני שופט שנעשתה במסגרת רישום מאוחר של לידתו של התינוק בן-עמי.

בימים ההם, הורים רבים הגיעו אל לשכות הבריאות המחוזיות והנפתיות כדי להנפיק תעודת-לידה לתינוקות שנולדו להם. לתעודת הלידה הייתה חשיבות רבה שכן באמצעותה ניתן היה לקבל תלושי-מזון לרך הנולד וכך להבטיח כי יוכלו לקנות עבורו מזון לפי צרכו. פעמים רבות, נדרשו הורי התינוקות הנולדים להביא אסמכתא כלשהי לכך שנולד להם תינוק. אסמכתא מבית-חולים או בית-יולדות בו נולד התינוק. אולם, בן-עמי עוזרי נולד במחנה עין-שמר ולא במוסד רפואי כלשהו. לכן, ייתכן כי עובדת לידתו לא נרשמה כלל. במקרים רבים, נדרשו הורי התינוקות הנולדים להגיע לבית-משפט ולהצהיר בפני שופט כי התינוק ששמו…. נולד להם בתאריך מסוים ובמוסד רפואי מסוים (או בבית) ולחתום על הצהרה כתובה ומודפסת, שהם מתחייבים כי ההצהרה שלהם היא אמת לאמיתה. כך נערכה, ככל הנראה, הצהרה בבית המשפט בחדרה על לידתו של התינוק בן-עמי עוזרי להוריו, סלמה ובנימין ישראל עוזרי, שנערכה ככל הנראה במהלך אוקטובר 1950. לאחר ההצהרה בבית המשפט וקבלת תעודת הלידה מלשכת הבריאות, רשמו סלמה ובנימין עוזרי את התינוק בן-עמי בתחנת מרשם התושבים באבן-יהודה וקיבלו תלושי-מזון עבורו. כמעט חודש לאחר מכן, בסביבות 21.11.1950, נולד בבית היולדות ברנדיס בחדרה התינוק אברהם, שבגינו הגישו תלונה לוועדת כהן-קדמי וגורלו לא נודע.

כסיכום, ניתן לומר שהטענה על חטיפתו או ניסיון חטיפתו של התינוק בן-עמי עוזרי איננה נשמעת הגיונית. כל המסמכים שאיתרתי בארכיון המדינה מעידים על אשפוז ארוך טווח של תינוק זה כאשר הוא "חזר הביתה" למחנה עין-שמר בין תקופת אשפוז ראשונה לתקופת אשפוז שניה. כמו כן, בן-עמי היה מאושפז בזהות ברורה ומדויקת המעידה על השתייכותו להוריו, סלמה ובנימין ישראל עוזרי. בנימין עוזרי, אביו של התינוק בן-עמי, אף סיפר בוועדת החקירה כהן-קדמי כי הוא ואשתו עברו להתגורר במעברת אבן-יהודה עם 2 ילדיהם (רומיה- הילדה שעלתה עמם מתימן לארץ ובן-עמי- שנולד בעין-שמר כשלושה שבועות לאחר עלייתם לארץ). הילד השלישי אברהם ש"נעלם", נולד לאחר מכן. נראה כי מפאת מרחק השנים והגיל נוצר בלבול בזמנים, באירועים ובילדים. אין לי ספק שהתינוק בן-עמי עוזרי טופל במסירות רבה בבתי החולים בהם היה מאושפז וכלל לא היה כאן ניסיון חטיפה או חטיפה והחזקתו הרחק מהוריו כנגד רצונם ומאבק שלהם ל"החזרתו" לחיקם.


הערות:

על-פי הרישום המופיע בתעודת העולה של המשפחה, סלמה ובנימין עוזרי עברו לגור במעברת אבן-יהודה בסוף אוגוסט 1950. בנובמבר 1950, נולד להם התינוק אברהם בבית היולדות ברנדיס בחדרה.

באשר לטענתה של סלמה עוזרי כי הם חיפשו את קברו של התינוק אברהם בבית העלמין בחדרה ולא מצאו מצבה על-שמו, ניתן לומר כי בימים ההם לא נבנו מצבות לתינוקות ולילדים שנפטרו. גם לא לכל המבוגרים שנפטרו. קרובי המשפחה של הנפטר (בכל גיל שהוא) הן אלו שהיו אמורות לדאוג להקמת מצבה לנפטר. אולם, למשפחות רבות לא היה כסף כדי להקים מצבה. לכן, נפטרים רבים, שנקברו בשנים ההן, נקברו ללא מצבות. וחברות קדישא לא הקימו מצבות על קבריהם בשנים מאוחרות יותר.

בנובמבר 1951 נולד לסלמה ובנימין עוזרי תינוק נוסף בבית היולדות ברנדיס בחדרה. גם לתינוק זה הם קראו בשם "אברהם".

בן-עמי עוזרי אושפז בזהות מלאה ומדויקת גם בבית החולים תל השומר וגם בבית החולים רמב"ם בחיפה. ברמב"ם הוא אושפז ונרשם ליד שמו מספר תעודת העולה של הוריו. כך שהטענה שניסו לחטוף את התינוק בן-עמי ו/או לטעון שהוא אינו שייך לסלמה ובנימין עוזרי איננה נכונה.

חוקרי ועדת כהן-קדמי הסיקו כי המשפט שכתוב בתעודת העולה של סלמה ובנימין עוזרי ליד שמו של התינוק אברהם שנפטר הוא: "אברהם חודש אחת" (לא "אברהם חדש לתת", כפי שנטען בדף העדות של עמותת עמר"ם, כדי ליצור רושם כאילו התינוק אברהם עוזרי יועד מלכתחילה להימסר לאימוץ…).

טופס מרשם התושבים, המופיע בתיק החקירה של התינוק אברהם עוזרי בעמוד מספר 18, הוא בעצם רישום של התינוק בן-עמי עוזרי בתחנת מרשם תושבים באבן-יהודה מיד לאחר שהנפיקו לו תעודת-לידה בלשכת הבריאות בחדרה (לאחר "המשפט" שנערך בבית-משפט בחדרה באוקטובר 1950).

משפחת עוזרי רשאית לפנות לארכיון המדינה ולבקש שיחשפו בפניה את גיליונות המחלה של בן-עמי עוזרי מתקופת אשפוזו בבית החולים תל השומר ובבית החולים רמב"ם בחיפה כדי שתוכל לקבל מידע באשר לסיבת אשפוזו, שארך כמעט ארבע חודשים שלמים.


מצורפים הקישורים והמסמכים הבאים:

דף עדות של סלמה ובנימין עוזרי באתר של עמותת עמר"ם:

https://www.edut-amram.org/testimonies/salama-uzeri/

עמוד פייסבוק בנושא פרשת ילדי תימן בו מופיע פוסט שכתבה מעיין נהרי-פסמניק על סיפורה של סלמה עוזרי (פורסם ב-18 לאוגוסט 2015 על-ידי שלומי חתוכה):

https://www.facebook.com/YemeniteChildrenAffair/
https://www.facebook.com/YemeniteChildrenAffair/

כתבתה של אתי אברמוב בידיעות אחרונות במוסף 7 ימים בנושא שש המשפחות שמגישות תביעה כנגד המדינה (בכתבה מופיעים דברים שאמרה סלמה עוזרי):

https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5410576,00.html

כתבתה של אביבית מיסניקוב באתר mako בה מופיעים דברים שאמרה סלמה עוזרי:

https://www.mako.co.il/news-israel/local-q2_2016/Article-ee6539620992551004.htm

פורסם בקטגוריה ילדי תימן | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

סיפורי ילדים מאומצים: ציונה היימן

בשנת 2002 פורסמה בעיתון ידיעות אחרונות כתבה של העיתונאית יהודית יחזקאלי על המאומצת ציונה היימן. כתבה זו הייתה חלק מסדרת כתבות של יהודית יחזקאלי, שעסקה בנושא המכונה פרשת ילדי תימן. את הכתבה עיטרה כותרת פרובוקטיבית, "יגאל אלון הביא אותי מבית החולים הביתה- מתנה לחברים", וציונה היימן סיפרה ליחזקאלי, ששמה של אמה הביולוגית הוא סאלם זכריה שהתגוררה במחנה העולים עין-שמר ושהיא עצמה נולדה בתאריך 29.3.1955 בבית החולים הסקוטי בטבריה. ציונה גם סיפרה כי הייתה מאושפזת בבית-חולים בירושלים עקב מחלתה וכשהבריאה, החליט מנהל בית החולים להכריז עליה כעל "ילדה אסופית", שלא יודעים מי הם הוריה, וכך הכשירו את מסירתה לאימוץ. היא גם סיפרה כי יגאל אלון מקיבוץ גינוסר הגיע לבית החולים בו היא הייתה מאושפזת מצויד במסמכי אימוץ וסידר את אימוצה. וכך לקח אותה עמו, ביחד עם רות אשתו, לקיבוץ גינוסר ומסר אותה במתנה לזוג חברים שלו, שהיה חשוך-ילדים.

הסיפור המפורסם הזה, סיקרן אותי מאוד, היות שכבר בדקתי מספר סיפורי מאומצים עוד לפני כן והבנתי שהילדים המאומצים של שנות ה-50 אינם ממש ילדים חטופים אלא תינוקות שאימהותיהם הביולוגיות לא רצו בהם לכן הם נמסרו למשפחות מאמצות. אבל לא ידעתי מה הסיפור של ציונה היימן ולא ידעתי האם היא באמת הייתה ילדה אסופית נטושה ללא הורים או שמא היא פשוט אושפזה בבית החולים בירושלים, בשל מחלתה, וכשהבריאה מסרו אותה לאימוץ ללא ידיעת הוריה הביולוגיים?.

במהלך חיפושיי אחר מידע נוסף על מאומצת זו, נתקלתי בכתבה נוספת של יהודית יחזקאלי, שפורסמה בשנת 2016 במרשתת. קראתי היטב את שתי הכתבות, זאת שפורסמה בשנת 2002 וזאת שפורסמה בשנת 2016. בכתבות הופיעו פרטים רבים וחשובים המשלימים זה את זה. הפרטים החשובים ביותר היו שמה של אמה הביולוגית של ציונה היימן שנקראה בפיה "סאלם זכריה" והעובדה שהיא מספרת כי נולדה בבית החולים הסקוטי בטבריה בתאריך מסוים 29.3.1955.

ניגשתי למנוע החיפוש באתר עיתונות יהודית היסטורית וכתבתי את השם סאלם זכריה (וגם: סלם זכריה) כי ציונה היימן טענה שזה שמה של אמה הביולוגית. מיד הופיעה בפני מודעה של משרד הסעד דאז הפונה לאישה בשם סעדה סלם זכריה, שילדה תינוקת בבית החולים הסקוטי בטבריה בחודש נובמבר 1950 ומסרה אותה לידי העובדת הסוציאלית בלשכת הסעד בטבריה. המודעה קראה לסעדה סלם זכריה לבוא ולקחת את התינוקת שלה, שננטשה על-ידה בנובמבר 1950 ולתת לה "הזדמנות שניה" לגדל את ילדתה. מיד הבנתי, שציונה היימן היא הילדה הזאת של הגברת סעדה סלם זכריה. בעקבות מציאת מודעה נוספת, הפעם של בית המשפט המחוזי בחיפה, הבנתי כי התאריך שציינה ציונה היימן בראיון ליהודית יחזקאלי (29.3.1955) הוא התאריך שבו התקיים הדיון בבית המשפט המחוזי בחיפה בנוגע לאימוצה של הילדה הנטושה הזו של הגברת סעדה סלם זכריה, הלוא היא ציונה היימן. כל הפרטים שהופיעו בכתבות של יהודית יחזקאלי, מפיה של ציונה היימן עצמה, התאימו. ורק ציונה היימן בעצמה יכולה הייתה להכיר את התאריך הכל-כך מיוחד הזה, שכן ככל הנראה זה התאריך המופיע על צו האימוץ שלה, מסמך אותו קיבלה ציונה מהשירות למען הילד בחיפה, בעת שהגיעה לפתוח את תיק האימוץ שלה.

בהמשך, הצלחתי לאתר מסמכים רבים הקשורים בילדה ציונה סלם (היימן), שננטשה כאמור על-ידי אמה בטבריה בחודש נובמבר 1950 וגיליתי שבבית החולים הסקוטי בטבריה נולדו בנובמבר 1950 שתי ילדות לאימהות ממוצא תימני. שתי האימהות הללו אמרו לצוות הרפואי של בית החולים כי הן לא מעוניינות לקחת את התינוקות שנולדו להן ולגדל אותן ועזבו את בית החולים בהשאירן את התינוקות. הצוות הרפואי של בית החולים בטבריה דיווח למשרד הסעד על שני המקרים הללו ועל סירובן של שתי האימהות לקחת את הילדות שנולדו להן וביקש ממשרד הסעד לתת הוראה מה לעשות עם הילדות. בהמשך, הועברו שתי הילדות הנטושות למוסד לילדים ויצ"ו ירושלים. לתינוקות (ילדות) קראו: ציונה סלם (ציונה היימן) ו-אורה זכריה. ציונה סלם נולדה ב-16.11.1950 ואילו אורה זכריה נולדה ב-26.11.1950.

יש לציין שבמהלך השנים, משנת 2002 ועד היום, פורסם ברשתות החברתיות סיפור מעוות ומסולף לחלוטין על קורותיה של המאומצת ציונה היימן. הסיפור שהופץ במרשתת גורס כי היא הייתה ילדה תימניה, שהוריה התגוררו במחנה ראש העין והיא טופלה בבית תינוקות בעיר בת-ים הרחק הרחק מהוריה. יום אחד באו הוריה לבקרה בבית התינוקות אשר בבת-ים ונאמר להם שהיא הועברה לבית-חולים בירושלים ומאז הם לא ראו אותה לעולם. משפחתה הגישה תלונה לוועדת כהן-קדמי בטענה כי ציונה, ילדתם (עיין ערך תלונה על-שם ציונה בת סלם סעיד וסעדה סלם), נחטפה מבית החולים דיר-עמר (איתנים) בירושלים.

את כל הסיפור המסולף הזה יצרו קבוצת פעילים מאנשיו של עוזי משולם. ועדת כהן-קדמי נעזרה בפעילים מתוך העדה התימנית וגם בפעילים שהם מאנשי עוזי משולם. פעילים מסוימים עבדו בצמוד לאחד החוקרים הראשיים של ועדה זו, עורך הדין יוסי יוסיפוב ונחשפו לחומרים ארכיוניים רבים ומגוונים בין היתר לרשימות ולתיקים של הילדים שטופלו במוסד לילדים ויצ"ו ירושלים ולרשימות וכרטיסי הילדים שטופלו בבית החולים דיר-עמר (איתנים) בירושלים. הפעילים ראו כי ילדה בשם ציונה סלם ממחנה ראש העין הייתה מאושפזת בבית החולים איתנים בירושלים ונפטרה ממחלת השחפת. וגם ראו כי יש ילדה בשם ציונה סלם, שהייתה מטופלת במוסד ויצ"ו בירושלים ונמסרה לאימוץ בגיל שלוש וחצי בקיבוץ גינוסר.

להזכירכם, פעילים אלו נחשפו לחומרים הארכיוניים ללא הצנזורה שאנו נתקלים בה בארכיון המדינה הכוללת כיסוי בצבע שחור מעל פרטים ושמות של ילדים ומאומצים. וכך היה בידיהם מידע ארכיוני שבאמצעותו הם יצרו "הלחמה מלאכותית" בין שתי ילדות שנקראו ציונה סלם והפיצו בקרב הציבור הרחב את הסיפור השקרי כי ציונה סלם, שהייתה מאושפזת בבית-חולים איתנים בירושלים, הבריאה ממחלתה ונלקחה על-ידי מפקד הפלמ"ח לשעבר, יגאל אלון, לאימוץ בקיבוץ גינוסר… סיפור לתפארת.

פעילים אלו אף התקשרו לביתה של ציונה היימן ובישרו לה כי היא ילדה חטופה, שהוריה הביולוגיים הם ממחנה ראש העין וכי היא הייתה מאושפזת בבית החולים דיר-עמר/איתנים בירושלים וכשהבריאה, ד"ר מנדס, שהיה מנהל בית החולים, הכריז כי היא ילדה אסופית וכך הכשיר את האימוץ שלה ואת חטיפתה מהוריה הביולוגיים. ואז הופיע יגאל אלון אשר לקח אותה לקיבוץ גינוסר כי רצה לדאוג לחברים שלו, שהיו חשוכי-ילדים.

הפעילים הללו אף סיפרו לתדהמתה של ציונה כי יש קבר בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים עליו כתוב השם שלה ציונה סלם, כפי שנקראה בילדותה, ופירוש הדבר כי היא נחטפה ובמסגרת הניסיון לטשטש את עקבות חטיפתה, בנה לה ה"ממסד" קבר מדומה הנושא את שמה. קבר ריק על-שם ילדה שנחטפה…

למרבה הצער, ציונה היימן אימצה אל ליבה את הסיפור ההזוי והשקרי הזה, שאנשי עוזי משולם "מכרו" לה, במקום להתמודד עם העובדה שהיא תינוקת נטושה, שאמה הביולוגית לא רצתה בה. תינוקת, שלמרות "נתוני הפתיחה" המאוד לא קלים של תחילת חייה, מצאה בגיל שלוש וחצי משפחה חמה, שגידלה אותה באהבה רבה.


הערות:

הסיפור האמיתי של הילדה המאומצת ציונה היימן פורסם לראשונה במרץ 2018 בעמוד הפייסבוק של nona dulberg עמה עבדתי במשך למעלה משנה. אולם, אני חייבת לציין, בגאווה רבה, כי פרסום הסיפור האמיתי של ציונה היימן הוא פרי תחקיר שלי. נונה דולברג העלתה את הסיפור הזה על הכתב בעמוד הפייסבוק שלה. קישור לפוסט על ציונה היימן נמצא למטה.

בתקופה שהתינוקת ציונה סלם (ציונה היימן) נולדה וננטשה בבית החולים הסקוטי בטבריה, הייתה תינוקת נוספת, שנולדה וננטשה באותו בית-חולים בדיוק. שמה של התינוקת הזו היה אורה זכריה, שנולדה ב-26.11.1950 וננטשה אף היא על-ידי אמה הביולוגית. תינוקת זו גם אומצה בילדותה וקיבלה שם משפחה חדש הידוע לי אך לא אחשוף את זהותה כיום כי אני שומרת על פרטיותה. התינוקת אורה זכריה, שננטשה אף היא בחודש נובמבר 1950 בבית החולים הסקוטי בטבריה, הועברה ביחד עם התינוקת ציונה סלם (ציונה היימן) מבית החולים בטבריה למוסד לילדים ויצ"ו ירושלים, לאחר שהיה ברור לצוות הרפואי בבית החולים בטבריה שהאימהות של שתי התינוקות הללו אינן רוצות לקחת הביתה ולגדל את הילדות שנולדו להן.

מדבריה של ציונה היימן בכתבה שפורסמה בשנת 2016 על-ידי יהודית יחזקאלי ניתן להסיק כי המשרד בחיפה אליו פנתה וקיבלה ממנו מסמכים חשובים אודות ילדותה הוא השירות למען הילד. שם קיבלה ציונה פרטים אודות אמה הביולוגית וככל הנראה, גם העתק של צו האימוץ שלה שנחתם בבית המשפט בחיפה ביום 29.3.1955. ברשתות החברתיות מופצות לעיתים קרובות טענות כאילו משרד הרווחה מסתיר מהמאומצים של שנות ה-50 מידע אודות ילדותם. גם במקרה זה, ניתן לומר שציונה היימן קיבלה את כל המידע שהיה בידי מערכת הרווחה בנוגע להוריה הביולוגיים ובנוגע לנסיבות אימוצה.

הילדה שהיתה מאושפזת בבית החולים דיר-עמר (איתנים) בירושלים ונפטרה ממחלת השחפת היא ציונה בת סלם סעיד וסעדה סלם ממחנה ראש העין. משפחתה הגישה תלונה לוועדת כהן-קדמי. חוקרי הוועדה מצאו תיעוד מלא ומסודר לאישפוזה ופטירתה ותיק החקירה שלה מוצג כאן למטה. ילדה זו היא לא ציונה היימן.

כל ועדות החקירה חקרו את מקרה האימוץ של הילדה ציונה היימן (ציונה יניב, לפני נישואיה). ומצאו כי מדובר בתינוקת שנולדה ב-1950 בבית החולים הסקוטי בטבריה לאישה תימניה, שנטשה את התינוקת שלה ונעלמה.


מצורפים הקישורים והמסמכים הבאים:

קטלוג בו מופיע הפוסט שפרסמה נונה דולברג בנושא ציונה היימן: ציונה היימן- עדכונים

https://www.webster.co.il/2019/04/27/5006/

דף העדות של ציונה היימן באתר של עמותת עמר"ם:

https://www.edut-amram.org/testimonies/ziyona-hayman/

פוסט של עמותת אחים וקיימים בנושא ציונה היימן:

https://www.facebook.com/AchimVekayamim/

הפצת הסיפור המסולף על ציונה היימן בפורום תפוז:

http://www.tapuz.co.il/forums/viewmsg/

קישור לאתר "ותיקי הגליל" בו מופיע תאריך יום ההולדת של ציונה היימן (17.11- כאמור תאריך לידתה האמיתי הוא 16.11.1950)

https://www.vatikim.org.il/ObjDoc.asp?

http://journalism.co.il/4370/

פורסם בקטגוריה ילדי תימן | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

סיפורי ילדים מאומצים וסיפורים נוספים: סיכום תקופה

בקיץ 2017 התוודעתי לפרופיל פייסבוק שטרם הכרתי. היה זה פרופיל העונה לשם nona dulberg ובו מופיעה תמונה של אישה לבושה בצבע ורוד המחזיקה בידיה מסור חשמלי. סקרנותי גברה ונכנסתי לקרוא. בעמוד הפייסבוק הזה היו פוסטים רבים העוסקים בפרשה המכונה פרשת ילדי תימן.
הפוסטים שנכתבו על-ידי אישה בשם נונה דולברג עסקו בקליטתם של העולים מתימן, שעלו לארץ במבצע על כנפי נשרים, תיארו את הקשיים בקליטתם בארץ, המשבר החברתי-תרבותי שחוו עולים אלו במעבר מתימן לחיים במדינת ישראל המודרנית והטרגדיות של תמותת הילדים הרבה.
נונה יצרה רושם בפוסטים הללו, שטענת חטיפות הילדים התימנים היא טענה שגויה וכי הילדים הללו לא נחטפו אלא פשוט נפטרו. אני, שהושפעתי כמו רבים בציבור הישראלי מהתעמולה המופצת בשנים האחרונות בנושא רגיש זה, במסגרתה מושמעת הטענה כי מותם של ילדי תימן זוייף והם בעצם נחטפו, פניתי אל נונה דולברג במסנג'ר שבעמוד הפייסבוק שלה והתווכחתי עמה רבות כדי להבין מדוע היא מכחישה את חטיפות הילדים. במקביל או קצת לפני כן יצרתי קשר עם אנשים נוספים, שלימדו אותי דבר או שניים על האמת שמאחורי ה"פרשה" הזו. אט אט הבנתי מה באמת קרה כאן במדינת ישראל בשנות ה-50. ילדים רבים נפטרו ומשפחותיהם טוענות כי הם נחטפו וכי המדינה מטייחת את חטיפתם. מאז נעשיתי קוראת קבועה של הפוסטים של נונה דולברג ומדי פעם גם עזרתי לה מעט עם חומרים שמצאתי אני בעצמי בנושא פוסט כזה או אחר, שהיא כתבה בנושא ילדי תימן.

בינואר 2018 פורסמה כתבה בעיתון על האיחוד המשפחתי של המאומצת ורדה פוקס עם משפחתה הביולוגית. נונה הזדרזה והצליחה לפענח את הסיפור האמיתי מאחורי סיפור הילדה ה"חטופה" הזו וגילתה לציבור באמצעות שני פוסטים שכתבה, שורדה פוקס לא נחטפה בילדותה אלא פשוט ננטשה על-ידי אמה הביולוגית, שהייתה בחורה צעירה לא נשואה ופחדה שהוריה ידעו כי נכנסה להיריון מהארוס שלה טרם הנישואין.

הידיעה כי מדובר בסיפור חטיפה שקרי הביאה אותי להתעניין עוד יותר ולבדוק לעומק סיפורי מאומצים נוספים. במקביל גם סרקתי את ארכיון העיתונות בו מוצגות כתבות רבות משנות ה-50 וחיפשתי כתבות על תינוקות נטושים כי הבנתי, כמו נונה, שייתכן כי המאומצים הם ילדים שננטשו על-ידי הוריהם. וכך התחלתי לבדוק את סיפורו של המאומץ משה בכר וגיליתי באמצעות מסמכים מארכיון המדינה, שמשה בכר נולד לבחורה תימניה צעירה לא נשואה, שנכנסה להיריון מהחבר שלה שהבטיח לה שהוא יתחתן עמה. ולבסוף, לאחר הלידה, הבחור ההוא שהבטיח הבטחות פשוט נעלם ולא מימש את הבטחותיו. הבחורה הצעירה ניסתה לחפש את הבחור, שברח לה, ולשכנע אותו כי יתחתנו ויגדלו ביחד את הילד שנולד להם אך כשהבינה כי אין זה רצונו, ויתרה על התינוק, שהועבר למוסד לילדים, והיא עצמה כבר לא ממש התעניינה בו. גיליתי גם שמשה בכר גדל בילדותו אצל שתי משפחות מאמצות שונות, בנערותו התייתם מאמו המאמצת וגילה בהפתעה כי הוא ילד מאומץ, דבר שגרם לו לטראומה קשה, התחתן ועזב את הארץ ובבגרותו גם נפגש עם אמו הביולוגית שסיפרה לא, כמובן, כי הוא נולד בבית-מלון (למרות שנולד בכלל בבית החולים הדסה בירושלים) ושהוא נלקח ממנה בזדון, דבר שאינו נכון כלל וכלל. הצגתי את הסיפור הזה בפני נונה ואת כל המסמכים שמצאתי ובעקבות זאת נוצר לו הפוסט על המאומץ משה בכר.

המשכתי בדרכי והתעניינתי בעוד סיפורי מאומצים. הפעם סיקרן אותי הסיפור על המאומץ יהודה קנטור, שטען נחרצות כי בגלל שנחטף בילדותו נעשה לו עוול והוא נעקר בזדון מעדתו. איתרתי את העדות של יהודה קנטור בפני ועדת כהן-קדמי בשנת 1996. יהודה קנטור סיפר לשופטי ועדת החקירה, שחקרו אותו על דוכן העדים, שהוא אינו יודע הרבה על ילדותו המוקדמת, שיש בידיו תעודת-לידה שהונפקה עבורו בעיר חדרה עם שם אמו הביולוגית ושמו המקורי וכי הוא גדל במוסדות ילדים עד גיל שלוש בערך. הוא גם סיפר כי אמו הביולוגית הופיעה בפני שופט ונשבעה מולו כי היא לא רוצה לגדל את התינוק שנולד לה. מצאתי בנוסף גם את פרופיל הפייסבוק שלו בו הוא מציג לציבור את תעודת הלידה שלו ופרטים משמעותיים נוספים. הצגתי בפני נונה את כל המסמכים שמצאתי בנושא המאומץ הזה אך לא ידענו כיצד נוכל לשכנע את הציבור, שאמו הביולוגית של יהודה קנטור אכן ויתרה עליו ושהוא לא נחטף ממנה. בשיטוטיי הרבים באתר עיתונות יהודית היסטורית, הצלחתי לאתר שתי כתבות עיתון ישנות מאוד מאוקטובר 1950. בכתבות תואר מקרה של נטישת תינוק במחנה עין-שמר ג'. מדובר היה על תינוק שנמצא נטוש בשירותים של המחנה ככל הנראה כי אמו לא רצתה בו. תאריך מציאת התינוק הנטוש היה יומיים לאחר תאריך לידתו של יהודה קנטור, כפי שהוא כתוב בתעודת הלידה שלו. ונכתב בכתבה שמדובר בתינוק נטוש בן יומיים. ביקרתי פעם נוספת בעמוד הפייסבוק של יהודה קנטור וראיתי כי הוא מצהיר, ששם אמו הביולוגית הוא- זוהרה מדעי. הצגתי בפני נונה את כל המסמכים שמצאתי, את כתבות העיתון ואת שם האמא הביולוגית והיינו בטוחות שאכן כתבות העיתון מתארות את מציאתו של התינוק יהודה קנטור, שננטש במחנה עין-שמר. בעקבות הגילוי שלי, נונה סרקה את ארכיון עיתונות יהודית היסטורית והצליחה למצוא שתי כתבות נוספות המתארות אף הן את מציאת התינוק הנטוש במחנה עין-שמר. בכתבות אלו גם צויין שמה של אמו הביולוגית- זוהרה מדעי, כפי שהצהיר יהודה קנטור בעמוד הפייסבוק שלו, ושמה של סבתו הביולוגית- חממה מדעי. וכך נוצר לו הפוסט על המאומץ יהודה קנטור.

המשכתי לשוטט באינטרנט ומצאתי באתר של עמותת עמר"ם את סיפורה של המאומצת אריאלה רייטר, שנולדה לבחורה רווקה שעלתה עם משפחתה לארץ מתורכיה ונכנסה להיריון, ככל הנראה, מהחבר שלה עוד בתורכיה. אמה הביולוגית של אריאלה רייטר, חנה פלקון, החליטה כי היא לא רוצה לגדל את התינוקת שנולדה לה. לכן, התינוקת הושמה במוסד לילדים ויצ"ו ירושלים. מאוחר יותר, חתמה חנה פלקון על מסמך ויתור אצל נוטריון ציבורי בירושלים. למען האמת, לא הייתי צריכה לטרוח רבות כדי למצוא את המסמכים הבסיסיים הנחוצים כדי להציגם בפוסט זה. אריאלה רייטר טרחה והביאה אותם לעמותת עמר"ם, שהציגו אותם לציבור הרחב. המסמכים כללו את צו האימוץ של הילדה יוספה פלקון בו מצויין כי האמא, חנה פלקון, ביקרה אצל נוטריון ציבורי בירושלים וחתמה על מסמך ויתור על ילדתה, הלא היא אריאלה רייטר. הצגתי לנונה את כל המסמכים הללו וכך נוצר לו הפוסט על המאומצת אריאלה רייטר. בשבועות שלאחר פרסום הפוסט, הצלחתי למצוא מסמכים נוספים בארכיון המדינה הכוללים את חקירת חוקרי ועדת כהן-קדמי בנושא מקרה האימוץ של אריאלה רייטר (לבקשתה של אריאלה כי תתקיים חקירה בנוגע לנסיבות אימוצה בילדותה). המסמכים כללו, בין היתר, רישומים של לידתה בבית החולים ביקור-חולים בירושלים וגם הצלחתי לאתר מסמכים נוספים שלה במוסד ויצ"ו ירושלים וגם את תיקה האישי במוסד זה. יש לציין כי אריאלה רייטר סבורה עד היום כי היא נחטפה מאמה הביולוגית על-ידי הרופאים וה"ממסד" דאז.

המשכתי לנבור בארכיון המדינה מתוך סקרנות רבה ונתקלתי בתיק החקירה של הילד פלטיאל רדא. הילד פלטיאל רדא עלה לארץ עם אמו ואחיו הגדולים הישר למחנה עתלית. בינואר 1949 הועבר פלטיאל עם עוד 15 ילדים עולי תימן למוסד הילדים ויצ"ו ירושלים כי לא היה בית-תינוקות מסודר במחנה עתלית. בגלל טעות טראגית, פלטיאל הועבר בהמשך לבית התינוקות במחנה ראש העין, למרות שאמו עברה מעתלית להתגורר במעברת קדימה שבשרון. וכך דרכיהם לא נפגשו מאז והילד פלטיאל אבד למשפחתו לעולמי עד. כשקראתי את שני תיקי החקירה של פלטיאל רדא, שמתי לב ששמו של ילד נוסף שורבב לתיק- הילד משה שרפי. בתחילה, לא הבנתי מי הוא ומדוע הוא קשור לתיק הזה העוסק בחקירת היעלמותו של הילד פלטיאל. לאחר שקראתי שוב ושוב את החומר, הבנתי כי התינוק משה שרפי נולד לאישה בשם רחל שרפי, שילדה אותו בבית החולים הדסה תל-אביב וכי הוא נולד לה מחוץ לנישואין. רחל שרפי החליטה לנטוש את תינוקה שנולד לה בהיריון לא רצוי ונעלמה מבית החולים ימים ספורים לאחר הלידה. גם המשטרה לא הצליחה לאתרה והתינוק הנטוש משה שרפי הועבר למוסד לילדים ויצ"ו תל-אביב ובהמשך נמצאה לו משפחה מאמצת- משפחת וכטל מכפר-אונו (כיום, קרית-אונו). המשפחה החדשה קראה לתינוק שאימצה- אורי וכטל. בנוסף, מצאתי סרטון וידאו משנת 2012 בו מופיע אורי וכטל עם שתי נשים. מסתבר, שאורי וכטל טוען ששתי הנשים הללו הן קרובות משפחה שלו וכי מדובר בסרטון המציג איחוד משפחתי בין ילד מאומץ, שנחטף בילדותו, לבין קרובות משפחתו הביולוגיות. שתי הנשים הללו הן שמחה ינאי, אחותו של פלטיאל רדא הילד שהלך לאיבוד, ושושנה בנטוב, אשתו של חיים בנטוב (במקור: חיים רדא, אחיו של פלטיאל). את ה"איחוד המשפחתי" ליוו עורכי הדין, שטיפלו במשפחת רדא במהלך השנים בהן חיפשה המשפחה את הילד פלטיאל. מצאתי גם את העדות של אורי וכטל, שהעיד בפני ועדת כהן-קדמי וניסה לשכנע את השופטים ואת הפרקליטה דרורה נחמני-רוט כי הוא בעצם התינוק פלטיאל רדא שנחטף בילדותו… הפרקליטה ענתה לאורי וכטל נחרצות כי הוא איננו התינוק פלטיאל רדא, מכיוון שבדיקת ה-dna שלו מול משפחת רדא יצאה שלילית וגם ידוע לה שהוא בעצם תינוק ששמו משה שרפי, בנה של רחל שרפי, שננטש מיד עם לידתו. לאור כל המידע שמצאתי, הבנתי שאורי וכטל הוא בעצם מתחזה- מתחזה להיות הילד פלטיאל רדא ומציג עצמו כילד חטוף. הסברתי את כל הסיפור הזה לנונה דולברג והצגתי בפניה את כל המסמכים ומכאן נוצר הפוסט על המאומץ אורי וכטל. נונה, כמובן, טרחה רבות לבדוק את כל הפרטים בדקדקנות ולאשרם.

בהמשך עבודתי על סיפורי המאומצים, התחלתי לבדוק את סיפורה המפורסם של צילה לוין. ידעתי שצילה לוין גדלה בקיבוץ עין המפרץ, ידעתי שאישה בשם מרגלית עומיסי טוענת שצילה לוין היא הבת שנחטפה/נלקחה ממנה ובהמשך מצאתי כתבות עיתונות בארכיון המדינה המתארות את האבסורד שבסיפור הזה, היות שצילה לוין היא תינוקת אסופית שנולדה ונמצאה בחיפה בספטמבר 1948, עברה להתגורר אצל משפחת רוזנשטוק בעין המפרץ כבר באוקטובר 48, הליך האימוץ שלה החל כבר בנובמבר 48 ואילו מרגלית עומיסי עלתה לארץ בספטמבר 1949. ממש אם ובת. גם נוכחתי לדעת, מתוך קריאת כתבות עיתונות בהן התראיינה צילה לוין, שהיא איננה מסתירה את העובדה כי נולדה בספטמבר 1948 עוד לפני שהחל המבצע המיוחד להעלאת יהודי תימן- מבצע על כנפי נשרים. הבנתי גם, שוועדת החקירה בדקה ביסודיות סיפור זה מכיוון שהוא "סיפור דגל" כי צילה לוין נחשבה ל"ילדה התימניה החטופה" המפורסמת ביותר. מצאתי באתר בית העלמין בסקרמנטו קליפורניה את תאריך לידתה האמיתי של צילה לוין ובמקביל נונה הצליחה לאתר את צו האימוץ המקורי של צילה לוין המאשר שהיא אומצה כחוק בינואר 1949, הרבה זמן עוד לפני שמרגלית עומיסי עלתה לארץ. הרבה זמן גם לפני שמחנה ראש העין הוקם. פרטים אלו מאירים באור מגוחך את טענתם של צילה לוין ועורך הדין רמי צוברי כי צילה לוין נחטפה מבית התינוקות שבמחנה ראש העין, שהוקם רק בספטמבר 1949… נונה אף הצליחה לאתר כתבת עיתונות חשובה ביותר בה מתואר דבר מציאתה של תינוקת אסופית בת-יומה, שנמצאה בתחנת רכבת ליד שכונה ערבית בחיפה. תאריך מציאתה של התינוקת האסופית תאם להפליא את תאריך לידתה של צילה לוין- 10.9.1948. אני הצלחתי למצוא עוד כתבה המתארת את אותה אסופית שנמצאה. לבסוף, לפני שנונה החלה בכתיבת הפוסט, הבחנתי לפתע בפרט חשוב ביותר הכתוב בתיק החקירה העוסק בהיעלמותה של סעדה קומימי, בתה האובדת של מרגלית עומיסי. היה זה משפט שכתב יוסי יוסיפוב, חוקר ועדת כהן-קדמי, שנפגש עם מרגלית עומיסי בנובמבר 1995. יוסיפוב כתב, שמרגלית עומיסי טוענת, שצילה לוין היא הבת שנעלמה לה במחנה ראש העין. זה היה בנובמבר 95 ואילו צילה לוין התפרסמה לראשונה בעיתונות כאן בישראל רק בקיץ 1997… דבר זה הביא אותנו למסקנה שכל סיפור ה"איחוד אם ובת" הזה תוכנן מראש כבר בשנת 1995 וכל המפגש הכביכול "ספונטני" בין מרגלית עומיסי לצילה לוין באוגוסט 97 לא היה ממש ספונטני אלא מתוכנן לפרטי פרטים כבר משנת 1995…

את הסיפור של המאומצת הבאה, ציונה היימן, פיצחתי אני לבדי ללא עזרה מאיש. עשיתי זאת בעזרת שתי הכתבות של העיתונאית יהודית יחזקאלי, שראיינה בעבר את ציונה היימן ובאמצעות מנוע החיפוש באתר עיתונות יהודית היסטורית, שאיתר עבורי מודעה בעיתון בה מתבקשת אמה הביולוגית של ציונה היימן, סעדה סלם זכריה, ליצור קשר עם מערכת הסעד ולבוא לקחת את בתה, שנולדה לה בבית החולים הסקוטי בטבריה בנובמבר 1950. ברגע שקראתי את הכתבות של יחזקאלי ומצאתי את המודעה בעיתון, הבנתי שציונה היימן היא לא הילדה ציונה סלם ממחנה ראש העין, שהייתה חולה בשחפת, אושפזה בבית-חולים דיר-עמר (איתנים) בירושלים ונפטרה, אלא מדובר בילדה אחרת, ילדה מ"סיפור אחר"… בהמשך, גיליתי שהיו שתי תינוקות-ילדות, שנולדו לאימהות עולות מתימן, האחת גרה במעברת ראש פינה והאחרת במעברת חלאסה (קריית-שמונה). שתי האימהות ילדו את התינוקות שלהן בבית החולים הסקוטי בטבריה בנובמבר 1950 בתאריכים שונים. שתיהן אמרו לצוות הרפואי, מיד לאחר הלידה, כי הן לא רוצות לגדל את התינוקות שילדו. בסופו של דבר, בית החולים הסקוטי בטבריה העביר את שתי התינוקות-ילדות הנטושות הללו למוסד ויצ"ו ירושלים כי אימהותיהן ויתרו עליהן. לילדות הללו קראו: ציונה סלם ו-אורה זכריה. ציונה סלם הפכה במהלך השנים לציונה היימן ואילו אורה זכריה קיבלה שם משפחה חדש כאשר אומצה (זהותה כיום שמורה עמי). כאמור, היו שתי ילדות בשם "ציונה סלם": 1. ציונה סלם מראש העין, שנפטרה משחפת בבית-חולים בירושלים. 2. ציונה סלם, שנולדה בטבריה (שהפכה עם השנים להיות ציונה היימן ואומצה בקיבוץ גינוסר).
את כל התחקיר שלי ואת כל המסמכים שמצאתי הצגתי בפני נונה דולברג, שהעלתה את כל הסיפור הסבוך הזה על הכתב. מכיוון שאנשי עוזי משולם השתתפו בכל הליך בדיקת החומרים הארכיוניים של בתי החולים ושל ויצ"ו ירושלים ובגלל ששתי הילדות הללו נקראו במקור ציונה סלם, הסקתי כי היה קל מאוד לאנשי עוזי משולם להמציא סיפור דמיוני שכזה על ילדה בשם ציונה סלם, שאושפזה בבית-חולים דיר-עמר (איתנים) בירושלים וכשהבריאה נשלחה לאימוץ בקיבוץ גינוסר בתיווכו של יגאל אלון, שלקח אותה לקיבוץ והביא אותה מתנה לחברים שלו… בפועל, ציונה סלם (הילדה מראש העין), שהייתה חולה בשחפת, נפטרה ממחלתה.
יש לציין, שוועדת החקירה בהלול-מינקובסקי וגם ועדת כהן-קדמי בדקו ביסודיות את מקרה האימוץ של ציונה היימן ומצאו, כמובן, שמדובר בתינוקת נטושה, שאמה הביולוגית לא רצתה בה כבר מרגע שנולדה.

את סיפורה האמיתי של הילדה ה"חטופה" מרים שוקר הבנתי מתוך עיון במסמכים של ועדת בהלול-מינקובסקי וממסמכים של בית החולים הדסה ראש העין בהם תואר מקרה של ילדה עזובה בשם מרים שרעבי. אותה ילדה הייתה עזובה במחנה העולים ראש העין לתקופה ארוכה של שנה ו-4 חודשים בהם שהתה בבית התינוקות המקומי ובבית החולים הדסה ראש העין מבלי שידעו מי הם הוריה והיכן הם. במלאת שנה להיותה עזובה ללא הורים, החלו המאמצים למציאת הוריה אך היה קושי משמעותי למצוא אותם מכיוון שכל האנשים שטיפלו בילדה זו וכן מנהלי המחנה חשבו, בטעות, ששמה הוא מרים שרעבי, כי משפחת שוקר הייתה קשורה ל"חמולת שרעבי", ואילו שמה האמיתי היה, כאמור, מרים שוקר. וגם כאשר היא אושפזה בבית החולים המקומי היא הייתה רשומה שם בשם מרים שרעבי. השגיאה הזו גרמה לכך שלא הצליחו למצוא את הוריה הביולוגיים, מכיוון שחיפשו משפחת שרעבי כלשהי במקום לחפש את אמה, שמעה שוקר, שעברה לגור בעין-שמר ובפרדסיה בחודש יוני 1950 ואת אביה, דוד שוקר, שעבר כבר באוגוסט 1950 להתגורר במעברת גדרה בהשאירו את בתו מרים במחנה ראש העין לבדה. הסברתי לנונה את כל הפרטים על הילדה העזובה מרים שרעבי, שהיא בעצם מרים שוקר. נונה הצליחה לאתר מסמך של ועדת שלגי שבו רשומה שמעה שוקר כ"שמעה שרעבי" ומכאן שזהו שם נעוריה או שם החמולה אליה הייתה שייכת. אני גם מצאתי מסמך בו מתאר דוד שוקר את חיפושיו אחר בתו מרים ואת נדודיו בין בתי החולים השונים ואת הכתבה משנת 1963 בה מתואר האב דוד שוקר המחפש נואשות אחר בתו מרים. ונונה הצליחה לאתר מסמכים מתוך החקירה שחקר ד"ר דב לויטן בשנות ה-80 המתארים את ביקורו של דוד שוקר בבית החולים דיר-עמר (איתנים) בירושלים בתחילת שנת 1953 במאמציו למצוא את בתו. הדבר היה מוזר כי מתוך בדיקה שערכתי בכל כרטיסיות הילדים, שאושפזו בבית החולים איתנים בירושלים, לא נמצא שמה של בתו (לא מרים שוקר ולא מרים שרעבי). לעומת זאת, מצאתי מסמכים המעידים על אשפוזה של מרים שרעבי בעיקר בבית החולים המקומי הדסה ראש העין. בחומרים של ד"ר לויטן, שמצאה נונה, היה מכתב של עורך-דינו של דוד שוקר, שייצג אותו בשנת 1963. עורך הדין טען כי דוד שוקר הגיע למחנה ראש העין בחודש ספטמבר 1950, כחודש לאחר עזיבתו את המחנה, כדי לקחת או לבקר את בתו מרים, שהשאיר במחנה ראש העין, והוא לא מצא אותה כי היא הוסעה באותו יום לבית-חולים איתנים בירושלים לבדיקת החשד למחלה בריאותיה (חשד לשחפת). חשוב להבין כי אין שום מסמך המעיד על כך שמרים שוקר הייתה מאושפזת בבית החולים איתנים בירושלים ובאופן כללי מצאתי כתבות בהן מתוארת פתיחתו של בית-חולים חדש לחולי ריאות דיר-עמר (איתנים) בירושלים רק בחודש אוקטובר 1950. לאחר חקירה מעמיקה ובדיקת הפרטים, נונה העלתה על הכתב את כל ממצאי התחקיר שלנו.

את האחים התאומים שושנה ודני משולם, ש"נחטפו" מבית החולים אסף הרופא (סרפנד) בשנת 1950 מיד עם לידתם, איתרתי ברשימות בית התינוקות ויצ"ו ירושלים על-ידי חיפוש זוגות של אחים תאומים (בן ובת) ופסילת פרטים שאינם מתאימים. כך הגעתי למסקנה ששם משפחתם של התאומים שושנה ודני הוא משולם (בדף העדות של עמותת עמר"ם הם מופיעים כ-שושנה מ. ו-zahi. M). בהמשך, הצלחתי לאתר את שמם גם ברשימות הילדים שטופלו במוסד ויצ"ו אם וילד בתל-אביב ושם גם ראיתי לראשונה את שמות הוריהם- ברכה ויהודה משולם מנס-ציונה. לאחר מכן, איתרתי את היולדת ברכה משולם ואת התאומים שלה, שושנה ודני, בספר קבלת חולים של בית החולים אסף הרופא. ואז התברר לי שברכה משולם אושפזה במחלקת ריאות. בעקבות קריאה בעבר על המקרה הזה של הילדה שושנה במקומות שונים באינטרנט, ידעתי שאמא שלה הייתה חולה אבל לא ידעתי עד אותו הרגע שמדובר במחלת ריאות אולי בשחפת. מרגע שמצאתי רישום זה, התחלנו אני ונונה להבין שייתכן שברכה משולם הייתה חולה בשחפת והיות שאנחנו ידענו מקריאה קודמת באינטרנט, שנכתב כי היא נפטרה ממחלתה, התחלנו לסרוק, כל אחת מאיתנו בזמנה החופשי, כרטיסים רבים של הליגה למלחמה בשחפת בתקווה למצוא הוכחה לכך שברכה משולם הייתה חולה בשחפת ונפטרה כתוצאה ממחלתה. אך הכרטיס המיועד לא נמצא. והתסכול רק גבר וגבר. נונה המשיכה להזמין תיקים מארכיון המדינה בתקווה למצוא מסמך כלשהו המשמש כהוכחה למחלתה של ברכה משולם. ואז, ביום שישי אחד בבוקר, כאשר כבר התייאשנו לחלוטין… נמצא המסמך המיוחל. נונה הצליחה למצוא את המסמך החשוב הזה, שמעיד על מחלת השחפת בה לקתה ברכה משולם, על אשפוזיה בבית-חולים מיוחד לחולי שחפת ובבית החולים אסף הרופא לקראת לידת התאומים. ובסופו של דבר, לאחר שהפצרתי בנונה, שתחפש את קברה של ברכה משולם בבית העלמין בנס-ציונה, אותר הקבר ונונה אף ביקרה בבית העלמין והניחה פרח על קברה של ברכה. לסיכום, ניתן לומר, שברכה משולם הייתה חולה בשחפת עוד כשהייתה בהיריון עם התאומים שושנה ודני משולם. היא נפטרה ממחלתה לאחר ארבע שנים ממושכות של מחלה וסבל. התאומים שלה גדלו במוסדות לילדים כי לא יכלה לטפל בהם בשל מחלתה ולא כי הם נחטפו ממנה. וכשנונה העלתה על הכתב את כל קורות המשפחה הזו, התנפץ לו עוד סיפור שקרי על "חטיפת" תינוקות בני יומם.

גם את הסיפור על הילדה אורה שרה בוכריס, שאושפזה בבית החולים פוריה בטבריה, והד"ר סטנלי לוין, ששהה באותו הזמן בבולטימור ארה"ב ומישהו בבית החולים פוריה "זייף" את חתימתו וכתב על גיליון המחלה של הילדה אורה שרה בוכריס כי היא נפטרה, פיצחתי אני בעצמי. תחילה, מצאתי את שמה ותאריך פטירתה של הילדה שנפטרה, שרה בוכריס, ברשימות של חברה קדישא טבריה בארכיון המדינה. הילדה הזו נפטרה בחודש יולי 1956. בהמשך, איתרתי קבצים מארכיון המדינה בהם יש מסמכים רבים של בית החולים פוריה בטבריה ומתוכם משתקפת התמונה המלאה- ד"ר סטנלי לוין עבד בפועל בתקופה בה אושפזה הילדה אורה שרה בוכריס בבי"ח פוריה ונפטרה. הוא עצמו, ככל הנראה, הורה לחתום את שמו שלו בגיליון המחלה שלה. למעשה, ד"ר לוין עבד בבית החולים פוריה כמנהל מחלקת הילדים עד סוף חודש נובמבר 1956 ורק אז, בחודש דצמבר 1956, טס לחו"ל לבולטימור ארה"ב להשתלמות שלו.
הצגתי בפני נונה את כל המסמכים שמצאתי על הסיפור הזה על הרופא ד"ר לוין וכשהיא פרסמה את הפוסט הזה, נופץ לו עוד סיפור דמיוני, שנשען בעיקר על הטעות של אשתו של ד"ר סטנלי לוין, שחשבה שהיא ובעלה טסו לבולטימור ארה"ב בתחילת שנת 1956, למרות שבפועל הם טסו רק בדצמבר 1956 בסוף השנה האזרחית.

על עבודתי המשותפת עם נונה דולברג ביצירתם של פוסטים נוספים קצרה היריעה מלהרחיב. עבדתי ביחד עם נונה על הפוסט העוסק בד"ר פאול סטרהובסקי ומעון שבתאי לוי. ביחד, ניסינו להסביר לציבור הזועם המושפע מאוד מהכתבה הפרובוקטיבית והמסולפת, שפורסמה ככל הנראה ביוזמתה של חברת הכנסת (לשעבר) נורית קורן, שטענה כי כל נושא מעון הילדים שבתאי לוי לא נחקר כיאות על-ידי ועדת החקירה כהן-קדמי וכי ילדים רבים, שטופלו במעון זה, נמסרו לאימוץ סתם כך ללא רשות הוריהם. במהלך עיון בתיקי מעון שבתאי לוי שבארכיון המדינה, הבנתי שדווקא נעשתה כאן חקירה מעמיקה בנושא מעון שבתאי לוי על-ידי משרד החקירות גוט בן-אשר, שביצע את החקירה עבור ועדת כהן-קדמי. הסתבר לי, שהחוקרים מצאו שרוב הילדים שטופלו במעון זה שהו שם לפרק זמן לא ארוך עד הבראתם ואז חזרו לבית הוריהם. המעון הוקם בשנת 1952 וטופלו בו ילדים רבים לאו דווקא ילדי העולים מתימן. במעון זה גם טופלו תינוקות שאימהותיהם ילדו אותם ולא רצו לגדל אותם ומשהסתבר שהאימהות הביולוגיות אינן מעוניינות בתינוקן, הועברו התינוקות לאימוץ. דוגמאות ופרטים גלויים של תינוקות, שטופלו בשבתאי לוי ונמסרו לאימוץ, ניתן לראות בדו"חות החקירה של גוט בן-אשר המוצגים לציבור בארכיון המדינה. אני קראתי את הדוגמאות הללו ואף מצאתי את שמותיהם של הילדים ברשימות הילדים של מעון שבתאי לוי. זה אכן נכון שד"ר סטרהובסקי הנפיק מכתב רפואי לכל ילד שנמסר לאימוץ. במכתב הרפואי צויין שמו הפרטי של הילד ללא שם משפחתו המקורי אך יש לזכור כי מדובר בתינוקות, שאימהותיהם לא רצו בהם ולא בילדים חטופים שהועברו לאימוץ. כמו כן מצאתי שני מקרים של ילדים, שטופלו במעון שבתאי לוי, שנולדו לאימהות שלא יכלו לגדל אותם, שהו במעון שבתאי לוי לתקופה קצרה יחסית ואז הועברו למשפחת אומנה, בידיעת הוריהם הביולוגיים, מסיבות סוציאליות מוצדקות. מקרה אחד מבין השניים (הילד דניאל טוויזר שבנערותו פגש את אמו הביולוגית) הוצג בפוסט זה.

כמו כן, השתתפתי ביצירתו של הפוסט על הילד צבי רטיג (שנפטר ממחלה בשנת 1950), הפוסט בידינו הוכחות והפוסט העוסק בנושא הילדים העלומים.

אסכם ואומר כי חלפה לה שנה של עבודה אינטנסיבית במהלכה גיליתי וגילינו, ביחד ולחוד, את הפרטים האמיתיים שמאחורי סיפורים רבים. שמחתי לשתף אתכם, הקוראים, בחווית הגילוי וה"פיצוח" של אותם סיפורים מפורסמים המוכרים לרבים.


הערה בנושא המאומצת ורדה פוקס:

ורדה פוקס החלה לחפש אחר הוריה הביולוגיים באמצע שנות ה-80. היא פנתה לד"ר דב לויטן, שעסק בחקירת היעלמם של ילדי תימן. אני מציגה כאן (למטה) מסמכים שמצאתי מתוך מחקרו של לויטן המצביעים בבירור על כך שבידיה של ורדה פוקס היה במשך כל השנים את שמה הבדוי של אמה הביולוגית (אסתר ארזי או: הרזי) וגם את הכתובת הבדויה (רח' הנביאים בחיפה), שאמה הביולוגית, יוכבד חיון, מסרה לצוות הרפואי בבית החולים הדסה תל-אביב . כמו כן, תוכלו למצוא בין המסמכים הללו גם את הכתבה, שפורסמה בשנת 1985, בה מצהירה ורדה פוקס, שהיא ילדה תימניה חטופה המחפשת אחר הוריה הביולוגיים. אני מניחה כי ורדה פוקס קיבלה את כל הפרטים הללו מהשירות למען הילד, בעת שפנתה לפתוח את תיק האימוץ שלה. בשום אופן, אמה הביולוגית של ורדה פוקס לא נקראה בשם הבדוי ימימה מזרחי, כפי שטוענת עופרה מזור, אחותה של ורדה פוקס.


מצורפים קישורים של הפוסטים וקבצים בהם יש מסמכים נוספים בנוגע למאומצים הנזכרים לעיל:

פוסט: ורדה פוקס- כרוניקה של הונאה

תיק מארכיון המדינה ובו רישום של היולדת אסתר הרזי מיום 25.7.1950 כפי שהוא מופיע בספר קבלת-חולים של בית החולים הדסה תל-אביב:

הרזי אסתר עמוד 19 ספר קבלת חולים הדסה תל אביב יולי 1950

פוסט: ורדה פוקס- עיריית תל אביב מודיעה בזה…

מסמכים מתוך מחקרו של ד"ר דב לויטן: ורדה פוקס עמוד 29 והלאה

פוסט: משה בכר

משדר רדיו של יעל צדוק משנת 1994 בהשתתפות משה בכר עמודים 61-66

תיק חקירה: מקרה האימוץ של משה בכר

משה בכר: ויצו ירושלים עמודים 32-38 (כריכת התיק מארכיון המדינה)

משה בכר: ויצו ירושלים עמודים 32-38

פוסט: יהודה קנטור

עדותו של יהודה קנטור בפני ועדת כהן-קדמי עמודים 82-102

פוסט: אריאלה רייטר

פוסט: אורי וכטל

פוסט: צילה לוין- ה"חטופה" הראשונה

סיכום ועדת כהן-קדמי בנושא צילה לוין שמצאתי בזמנו (הסיכום כולל את טיעוניו ותירוציו של עורך הדין רמי צוברי, שייצג את צילה לוין וסירב לקבל את קביעת הוועדה):

סיכום חקירת ועדת כהן-קדמי בנושא צילה לוין (מתוך הדו"ח הסופי של ועדת החקירה)

פוסט: צילה לוין- גלגל הצלה

פוסט: שושנה (שושנה ודני משולם)

פוסט: ציונה היימן- עידכונים

פוסט: מרים שוקר

כתבה שפורסמה בעיתון "הבוקר" בשנת 1963: דוד שוקור מחפש את בתו

משפחת שוכר בהרכב מלא (דוד חיים שוכר) עמוד 15 מחנה ראש העין (כריכת התיק מארכיון המדינה)

משפחת שוכר בהרכב מלא (דוד חיים שוכר) עמוד 15- מחנה ראש העין

שמעה (דוד חיים שוכר) עמוד 22- בתוך רשימת עולי תימן שעזבו את מחנה ראש העין

פוסט: בידינו הוכחות

פוסט: ד"ר סטנלי לוין

פוסט: ד"ר סטריהובסקי

פוסט: הילדים העלומים

פורסם בקטגוריה ילדי תימן | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

סיפורי "כמעט חטיפה": נעמה קטיעי

בחמש השנים האחרונות אנו עדים להתעוררותה מחדש של פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן. משפחות רבות טוענות כי ילדיהן נחטפו מהן כאן בארץ במחנות העולים על-ידי צוותים רפואיים ומנהלתיים, שטיפלו בילדי העולים החדשים. פעילים בני הדור השני והשלישי של עולי ארצות ערב והאיסלם אספו בעמל רב עדויות וסיפורי משפחות, שילדיהן נעלמו או נחטפו, כביכול. בין שלל הסיפורים ניתן להבחין בז'אנר מיוחד של סיפורים, המתאר ניסיונות חטיפה של תינוקות וילדים מידי הוריהם מבתי התינוקות ובתי החולים בהם טופלו.
אתאר כאן סיפור אחד מתוך מגוון הסיפורים המתארים ניסיונות לחטיפת תינוקות וילדים. מדובר בסיפורה המשפחתי של נעמה קטיעי, ממייסדי עמותת עמר"ם, העוסקת במאבק להכרה בפרשה המכונה "פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן". העמותה עוסקת בתיעוד עדויות משפחות על היעלמות/חטיפת ילדיהן. נעמה קטיעי מספרת כי הדוד שלה, יוסי קטיעי, נולד בארץ זמן קצר לאחר שמשפחתה הגיעה לכאן והתגוררה במחנה ראש העין. דוד יוסי היה תינוק ומשתמע מדבריה של קטיעי כי הוא טופל בבית התינוקות שבמחנה ראש העין.

קטיעי מספרת, שסבתה שושנה (שמעה) ילדה את בנה, יוסי, כאן בישראל, כמה ימים או שבועות לאחר עלייתה לארץ. לדבריה, הנשים התימניות, שעלו לכאן מתימן בעליית על כנפי נשרים, הוכרחו למסור את התינוקות שלהן לבית התינוקות שבמחנה גם אם התנגדו לכך. וכך, סבתא שושנה-שמעה נאלצה אף היא למסור את תינוקה יוסי לטיפול בבית התינוקות. על פי סיפורה של קטיעי, בתקופת שהותו של התינוק יוסי בבית התינוקות המקומי במחנה ראש העין, נפוצו שמועות על מקרי חטיפות ילדים מבית התינוקות שבמחנה. לדבריה, נאמר להורי התינוקות שהם חלו והועברו לבית-חולים ומאז הוריהם לא ראו אותם לעולם. ובכך רומזת קטיעי כי מדובר בתינוקות שנחטפו. קטיעי גם טוענת, שנשים תימניות רבות ילדו במחנה ומיד עם הלידה תינוקן נלקח מהן לעד.

סבתא שושנה-שמעה, שחששה מאוד כי בנה התינוק ייחטף אף הוא, שיתפה את בעלה בחששותיה ולאחר מכן החליטה בעצמה ללכת לבית התינוקות ולקחת משם את תינוקה כדי למנוע את חטיפתו.
על-פי הסיפור המשפחתי, הסבתא האמיצה נכנסה הישר לבית התינוקות המקומי בלי פחד ומורא, מבלי להתחשב בדעתן ורצונן של האחיות והמטפלות שעבדו במקום, לקחה את התינוק שלה ויצאה עמו במהירות מבית התינוקות החוצה. מאוחר יותר, היא שמעה מחברותיה ושכנותיה למחנה כי איתרע מזלן וילדיהן נלקחו/נחטפו מהן בזדון ונמסר להן מאת האחיות והמטפלות של בית התינוקות כי ילדיהן נפטרו. בעקבות דיווחן של חברותיה ושכנותיה למחנה, הבינה שושנה-שמעה קטיעי כי עשתה מעשה אמיץ והצליחה לסכל את חטיפתו של תינוקה.

אכן, סבתה של נעמה קטיעי היא אישה עקשנית ואמיצה מאוד אך האם באמת היה לסבתא שושנה-שמעה ממה לחשוש?.

הבה ונראה. המסמכים שמצאתי בארכיון המדינה מלמדים אותי כי סבה וסבתה של נעמה קטיעי, מוסא (משה) יחיא קטיעי ואשתו שמעה (שושנה), נחתו בשדה התעופה לוד ב- 23.10.1949 ומשם נשלחו למחנה העולים ראש העין. הסבים הגיעו לארץ עם ארבעת ילדיהם: נעמה, דוד, זהרה והתינוק יוסף (יוסי) בן כחודש ימים.
ב-13.12.1949 חלה התינוק יוסף קטיעי ואושפז בבית החולים דג'אני ביפו הרחק הרחק ממחנה העולים ראש העין. הוא נשאר שם לאשפוז במשך כחודשיים ו-3 ימים והשתחרר ב-16.2.1950.
נדמה שפרטי הסיפור אותם מתארת נעמה קטיעי על חששה של סבתה שושנה-שמעה, שהתינוק יוסי ייחטף מבית התינוקות המקומי במחנה ראש העין, לא תואמים את הפרטים שמצאתי בתיקים השונים בארכיון המדינה. קטיעי מספרת, שסבתה נכנסה לבית התינוקות המקומי במחנה ראש העין ולקחה משם את התינוק יוסי כדי למנוע את חטיפתו. אולם, בפועל, התינוק יוסי (יוסף) שהה בכלל באותה העת ולמשך כחודשיים ויותר בבית החולים דג'אני ביפו ולא בבית התינוקות המקומי שבמחנה ראש העין.
אני מסיקה מכך, שלא התרחשה סיטואציה כזו, שבמהלכה נכנסה שושנה-שמעה לבית התינוקות בראש העין כדי לקחת משם את תינוקה. הדבר פשוט לא ייתכן לאור העובדות שמצאתי.

אם כן, איזה סיטואציות אפשריות נוספות יכלו לקרות?.
האם סבתא שמעה-שושנה יכלה ללכת ברגל את כל הדרך ממחנה העולים ראש העין עד בית החולים דג'אני ביפו?. כיצד יכלה אישה, שהיא עולה חדשה מתימן הנמצאת רק חודש וחצי בארץ, ללא ידיעת השפה וללא יכולת התמצאות, לנסוע באוטובוסים ולהגיע עד לבית החולים דג'אני ביפו כדי לקחת את התינוק שלה לבל ייחטף?.
כפי שהסברתי, התינוק יוסף קטיעי טופל בבית החולים דג'אני ביפו במשך כחודשיים וכמה ימים ושהה שם בהשגחת הצוות הרפואי. ייתכן, שאמו שמעה-שושנה ביקרה אותו במהלך האשפוז הארוך בבית החולים המרוחק. עולי תימן שהתגוררו במחנה ראש העין באותם ימים מדווחים כי עובדי מחנה העולים הסיעו אותם לבתי החולים המרוחקים כדי לבקר את ילדיהם, שהיו מאושפזים, אולם אינני סבורה שהסעות מסוג זה התבצעו על בסיס שבועי/דו-שבועי, מכיוון שילדי ראש העין היו מאושפזים במספר בתי-חולים באיזור מרכז הארץ ולא ניתן לבצע הסעות תכופות למספר בתי-חולים מדי שבוע/שבועיים.
כפי שכתבתי, לא ניתן לדעת האם שמעה קטיעי ביקרה את בנה התינוק יוסף בבית החולים דג'אני ביפו במהלך אישפוזו שם אולם עצם העובדה, שהתינוק אושפז לתקופה כל-כך ממושכת בבית-חולים מרוחק ואמו שושנה-שמעה לא "שלפה" אותו בכוח מבית החולים מעידה על כך שהיא לא ממש חששה שהוא עלול להיחטף…

אסכם ואומר כי הפרטים הכתובים במסמכים שמצאתי בארכיון המדינה משקפים סיפור שונה לחלוטין ממה שמתארת הנכדה נעמה קטיעי מעמותת עמר"ם. התינוק יוסף (יוסי) קטיעי לא נולד בישראל כמה ימים או שבועות לאחר עליית משפחת קטיעי לארץ אלא נולד בתימן ועלה לארץ עם הוריו בהיותו בן כחודש ימים או פחות.
פרט נוסף שנעמה קטיעי אינה מזכירה בסיפור ההרואי על הסבתא שמנעה את חטיפת תינוקה הוא העובדה שיוסף קטיעי אושפז בבית החולים דג'אני ביפו למשך חודשיים ושלושה ימים. ייתכן, כי כלל אינה מודעת לעובדה זו.
סביר להניח, שהתינוק יוסף קטיעי שהה וטופל בבית התינוקות כאשר הגיע עם משפחתו למחנה ראש העין אך ב-13.12.49 אושפז התינוק בבית החולים דג'אני ביפו לתקופה ארוכה רחוק מעיניה המשגיחות של אמא שושנה-שמעה המודאגת והחוששת.

אם כן, כיצד צמח סיפור זה על הסבתא האמיצה, שנכנסה לבית התינוקות המקומי במחנה ראש העין ולקחה משם את התינוק שלה כדי להצילו מחטיפה?.
לא ניתן לדעת. אולם סיפור זה הוא חלק ממגוון רחב של סיפורי "כמעט חטיפה", שאנשים רבים נוהגים לספר על הימים ההם.

בשנת 1987 התראיינה סבתא שמעה-שושנה קטיעי על ידי אישה בשם ד"ר נילי אריה-ספיר במסגרת מחקר שערכה אריה-ספיר על השתלבות עולי עליית "על כנפי נשרים" בארץ.
סבתא שושנה-שמעה סיפרה לחוקרת על שנותיה הראשונות בארץ, על כך שהתגוררה במחנה ראש העין, על המעבר למעברת גדרה ועל כך שנאלצה לשאת בעול פרנסת המשפחה בעקבות מחלתו של בעלה, משה.
סבתא שמעה, הידועה באומץ ליבה ובעקשנותה (הרבה מעבר לממוצע) הביעה ביקורת רבה על כך שה"ממסד" דאז לא איפשר לה להתפרנס על-פי כישוריה ומומחיותה כאומנית רקמה וקליית קש ובמקום זאת שלח אותה לעבוד כל השנים בעבודות ניקיון. בנוסף, הביעה הסבתא ביקורת על כך שהישראלים הוותיקים, שקלטו את עולי "על כנפי נשרים" בארץ, דירדרו את העולים התימנים התמימים במשך השנים מהבחינה המוסרית, הערכית והדתית. נילי אריה-ספיר אף מביאה ציטוט מפיו של חתנה של שמעה קטיעי, יחיאל אברהמי, המספר כי סבתא שמעה מעולם לא פחדה להביע בקול רם ביקורת נוקבת כזו על הממסד הישראלי החילוני. בכל הראיון כולו, שנערך באמצעות מספר מפגשים של החוקרת אריה-ספיר עם סבתא שמעה קטיעי בביתה, סבתא שמעה לא הזכירה בדבריה, אפילו לא במעט וגם לא ברמז, חטיפות של תינוקות וילדים במחנה ראש העין. היא גם לא סיפרה שהיא בעצמה חששה כי תינוקה ייחטף…

לסיום, אציין ואומר, שתינוקות וילדים רבים של עולי עליית "על כנפי נשרים" הגיעו לארץ חולים מאוד והתמותה בקרבם הייתה גבוהה. רבים מהם גם חלו כאן במחלות רבות וסבלו מבעיות בריאותיות קשות. נשים תימניות רבות ילדו בלידות טרם זמנן, דבר שגרם ללידת נפלים רבים והולדת פגים שלא שרדו ונפטרו. ייתכן, שזה מה שקרה לחברותיה ושכנותיה של סבתא שמעה-שושנה ממחנה העולים ראש העין.

והתינוק יוסף קטיעי?. התינוק חזר מבית החולים דג'אני הישר למחנה העולים ראש העין לחיק אמו ה"מודאגת" וה"חוששת", לאחר שהחלים ממחלתו. הוא גדל וכלל לא היה מודע ל"אירוע הטראומטי" שכמעט קרה…


הערות:

מכיוון שנרמז בחלק מכתבות העיתונים (בהן מתראיינת נעמה קטיעי ומספרת את הסיפור על יוסי קטיעי), שהתינוק יוסי קטיעי אושפז בבית החולים "הדסה" ראש העין והסבתא שושנה-שמעה נכנסה לבית החולים ולקחה משם את התינוק כדי להצילו מחטיפה, חיפשתי רישום של ילד בשם "יוסף קטיעי" בבית החולים המקומי "הדסה" ראש העין. לא מצאתי כל רישום המעיד על אשפוז ילד בשם זה. בנוסף, יש בידי מסמכים המראים כי ילד בשם "יוסף בן משה קטיעי" ממחנה ראש העין ב' אושפז בבית החולים דג'אני ביפו בחודש דצמבר 1949.

לא ברור בן כמה היה התינוק יוסף קטיעי, כשעלה לארץ. בחלק מהמסמכים מופיע כבן חודש ובמסמך אחר מופיע כבן 4 ימים. עיינתי ברשימות הנולדים של מחנות ראש העין ולא מצאתי תיעוד לכך שיוסף קטיעי נולד במחנה ו/או בארץ. לעומת זאת, יש תיעוד המעיד על כך שעלה עם הוריו לארץ.

עובדת אשפוזו של התינוק יוסף קטיעי הייתה ידועה לאנשי הסוכנות היהודית ואנשיה, שערכו מעקב אחר רוב ילדי העולים, שנשלחו ממחנות העולים לבתי החולים השונים. הרישומים השונים מובאים כאן לפניכם למטה. אני מסיקה שהתינוק שנקרא "יוסף בן משה קטיעי", שאושפז בבית החולים דג'אני ביפו, הוא בנם של מוסא יחיא קטיעי ואשתו שמעה-שושנה על-פי שם האבא (מוסא-משה), גיל התינוק בעת האשפוז והמספר הסידורי (664) המופיע ליד שמו של התינוק ברשימות הידניות של אנשי הסוכנות היהודית. המספר 664 הוא המספר הסידורי, שמופיע ליד פירוט שמות בני משפחת קטיעי ברשימת העולים הנכנסים למחנה ראש העין.


מצורפים הקישורים והמסמכים הבאים:

שושנה (שמעה) קטיעי- דף עדות מתוך האתר של עמותת עמר"ם

כתבה של נעמה קטיעי

הסדרה "נביאים" של עמותת עמר"ם: פרק 7- נעמה קטיעי

כתבה בה מספרת נעמה קטיעי את הסיפור המשפחתי על "ניסיון החטיפה" של הדוד שלה

מוסא יחיא קטעי ושמעה קטעי (מתוך רשימת העולים שנחתו בשדה התעופה לוד)

משפחת קטיעי במחנה ראש העין (כריכת התיק מארכיון המדינה)

מוסא יחיא קטיעי, אשתו שמעה וילדיהם- מחנה ראש העין עמוד 73

מוסא יחיא קטיעי עבר לגור בגדרה עמוד 46

מאמר של נילי אריה ספיר על שמעה קטיעי

יוסף בן משה קטיעי מאושפז בדג'אני עמוד 10

יוסף קטיעי בית-חולים דג'אני עמודים 12, 36 ו-39

רשימת ילדים המאושפזים בבתי החולים- יוסף קטיעי עמודים 4 ו-10

רשימת ילדים המאושפזים בבתי החולים- יוסף משה קטיעי עמודים 26 ו-70

פורסם בקטגוריה ילדי תימן | עם התגים , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

סיפורי משפחות: עודד אלכאוי

לאחרונה שודרה בטלוויזיה סדרה חדשה בשם "מעברות" העוסקת בנושא העלייה ההמונית שהתרחשה לאחר קום המדינה ומתארת את חייהם של העולים החדשים שהתגוררו במעברות. בסדרה הופיעו מספר אנשים שעלו לארץ בילדותם והתגוררו במעברות וסיפרו את סיפורם האישי והמשפחתי. ביניהם, הופיע אדם בשם עודד מחלאוו'י שסיפר כי הוריו ואחותו עלו לכאן מתימן והתגוררו במחנה ראש העין. בדקתי את סיפורו המשפחתי של עודד מחלאוו'י וגיליתי ששמו האמיתי הוא- עודד אלכאוי. הוריו, יחיא חיים ולאה אלכאוי, אכן עלו לכאן מתימן בשנת 1949 עם תינוקת קטנה בת שנה בשם שודיה.

באוגוסט 2016 הופיע באינטרנט סרטון וידאו של עמותת עמר"ם בו מצולם ומוקלט עודד אלכאוי המעיד עדות מלאה ומפורטת על מה שאירע למשפחתו במחנה ראש העין. אלכאוי מטיח בסרטון טענות קשות כנגד האנשים שקלטו את משפחתו כאן בארץ וטיפלו באחותו במחנה העולים ראש העין. הוא טוען כי אחותו התינוקת, שודיה, נחטפה מבית התינוקות במחנה שם טופלה. אלכאוי מרחיב ומספר כי אמו, לאה אלכאוי, הייתה מבקרת את התינוקת שלה בבית התינוקות יום יום מספר פעמים ביום כדי להניקה ובלילה אחד כאשר הגיעה אמא אלכאוי להניק את התינוקת אמרו לה המטפלות/האחיות שעבדו במקום כי התינוקת שלה נפטרה ולא מסרו לה את הגופה לקבורה. למחרת בבוקר, אמרו המטפלות/אחיות ללאה אלכאוי ולבעלה יחיא כי גופתה של התינוקת כבר נקברה וגם לא נמסר להוריו היכן היא קבורה. עודד אלכאוי אף טוען כי הוריו לא קיבלו תעודת פטירה רשמית המעידה על פטירתה של התינוקת ובמשך השנים גם נשלחו לביתם בשיכון בראש העין הודעות לבוחר הנושאות את שמה של שודיה אלכאוי וצווי גיוס בהם קוראת לה המדינה להתגייס לצה"ל (והגיעו לוכדי עריקים לבית משפחת אלכאוי בראש העין כדי לברר היכן הצעירה שאמורה הייתה להתגייס לצבא אך לא התייצבה).

עודד אלכאוי ממשיך וטוען בסרטון כי משפחתו עלתה לכאן מתימן ב-5.8.1949 וכי האנשים שקלטו את משפחתו כאן בארץ מחקו את תאריך העלייה המקורי (5.8.49), שהיה כתוב בפנקס העולה של משפחתו, ובמקומו הם רשמו בפנקס העולה את התאריך 6.10.1949. אלכאוי טוען שבמהלך החודשיים הללו שבין 5.8.49 – 6.10.49 נעלמה אחותו, שודיה אלכאוי מבית התינוקות שבמחנה ראש העין. וליתר דיוק, עודד אלכאוי מאשים את עובדי מחנה העולים ראש העין ועובדי הסוכנות היהודית, קרי הממסד, בחטיפתה של אחותו והעלמתה.

אלכאוי מספר בנוסף כי הוא נולד אי-שם בשנת 1951 או 1952 באוהל שבמעברת ראש העין והמיילדת, שסייעה לאמו בלידה, היא זו שנתנה לרך הנולד את השם- עודד. תאריך לידתו המדויק לא ברור מבחינתו והוא אף טוען בעדותו כי תאריך לידתו האמיתי נמחק מתעודת העולה של הוריו ונכתב מחדש כתאריך שקרי מתוך כוונה מתוכננת לחטוף אותו כתינוק ולטשטש את עקבות חטיפתו… אלכאוי טוען כי הוא בעצמו אף פעם לא היה רשום בספרי משרד הפנים כאדם חי וקיים ומרמז שה"ממסד" לא רשם את דבר לידתו וקיומו בספרי משרד הפנים מלכתחילה מתוך כוונה לחטוף אותו כתינוק למטרות אימוץ…

בעדותו הקצרצרה בסדרה מעברות מספר עודד אלכאוי כי אמו, לאה, תמיד סיפרה לו בהדגשה יתרה, שאחותו שודיה אלכאוי הייתה תינוקת יפיפיה בהירת-עור ("לבנה לבנה כמו אשכנזיה"). בכך הוא רומז שתינוקת זו נבחרה מלכתחילה להיחטף למטרות אימוץ כי הייתה יפה ובהירה והתאימה מאוד להורים מאמצים ממוצא אשכנזי.

המסמכים שמצאתי מעידים על כך, שעודד אלכאוי נולד ב-31.12.1951. עובדה זו רשומה באופן ברור בספרי הנולדים של מחנה ראש העין ובכרטיס העולה, שהונפק למשפחתו. בתקופה זו של המחצית הראשונה של שנות ה-50 הורי התינוקות שנולדו היו צריכים ללכת בעצמם ללשכת הבריאות המחוזית/נפתית ולבקש שינפיקו לתינוק הנולד תעודת-לידה. בימים ההם, אף אדם לא קיבל תעודת-לידה (או תעודת-פטירה) באופן אוטומטי אלא אם כן הוריו/קרובי משפחתו ניגשו ללשכת הבריאות וביקשו שינפיקו להם תעודה כזו. סביר להניח שהוריו של עודד אלכאוי לא הגיעו ללשכת הבריאות לכן לא הנפיקו לו תעודת-לידה.

בדקתי לעומק את טענותיו הנוספות של עודד אלכאוי ומצאתי כי הוריו ואחותו שודיה הגיעו לארץ ב-6.10.1949 ולא ב-5.8.1949. משפחת אלכאוי עלתה לארץ בגל השני של מבצע העלאת יהודי תימן שנקרא על כנפי נשרים (או בשמו האחר: מרבד הקסמים), שהחל בחודשים יוני-יולי 1949, אולם בשבוע הראשון של חודש אוגוסט 1949 לא התקיימו טיסות כלל, בגלל בעיות טכניות הקשורות בחברת התעופה "אלסקה איירליינס". מידע ספציפי זה מופיע בספרה של ד"ר אסתר-מאיר גליצנשטיין יציאת יהודי תימן. לפי כל הרישומים שמצאתי, המתעדים בפירוט מלא את משפחות העולים מתימן בעת נחיתתם בשדה התעופה לוד ובמועד קליטתם במחנה ראש העין עצמו, ניתן לומר בוודאות מלאה שמשפחתו של עודד אלכאוי עלתה לארץ ב-6.10.49 ולא בתחילת חודש אוגוסט 1949. טענה זו של עודד אלכאוי איננה נכונה מכיוון שמחנה ראש העין הוקם ואוכלס בעולים חדשים רק מאמצע חודש ספטמבר 1949.

בנוגע לטענתו של אלכאוי כי אחותו שודיה נחטפה מבית התינוקות בראש העין, מצאתי תיעוד בחומרים הארכיוניים של בית החולים "הדסה" ראש העין המעידים על אשפוזה של התינוקת שודיה אלכאוי מאמצע חודש נובמבר 1949 למשך 11 יום. המשכתי וחיפשתי תיעוד נוסף ומצאתי כי התינוקת שודיה אלכאוי רשומה בספר הפטירות של מחנה העולים ראש העין א' וכי היא נפטרה ב-26.11.1949. בהמשך אף מצאתי מסמכים המעידים על כך שהנהלת מחנה העולים ראש העין א' פנתה לחברה קדישא פתח-תקוה על-מנת להסדיר את קבורתה של התינוקת שודיה אלכאוי.

בנוסף, מצאתי מסמכים בהם כתוב דבר מוזר מאוד. מכתב שנכתב ב-10.5.1950 ע"י בית התינוקות ראש העין אל בית החולים "הדסה" ראש העין ובו מבקש צוות בית התינוקות מבית החולים הדסה ראש העין שימסור לו מה מצבה של התינוקת שודיה אלכאוי, שאושפזה כאמור באמצע חודש נובמבר 1949, כי הוריה מבקשים לדעת מה קורה עמה?. הדבר מוזר מאוד, מפני שעודד אלכאוי מספר בעדותו בסרטון של עמותת עמר"ם וגם בסדרה "מעברות" שאמו, לאה אלכאוי, הגיעה בלילה לבית התינוקות במחנה ראש העין להניק את התינוקת שלה ואמרו לה שם כי התינוקת נפטרה ולמחרת קברו אותה ולא אמרו להורים היכן היא נקברה.

עוד מצאתי בנוסף רישומים של חברה קדישא פתח-תקוה המעידים כי התינוקת שודיה אלכאוי נקברה בבית העלמין "סגולה" ב-28.11.49 וכי היא נפטרה ממצב של תת-תזונה קיצוני ומלריה, מצב בריאותי שכיח ומחלה שכיחה בקרב העולים שעלו לכאן במבצע על כנפי נשרים.

עד כה ניתן לומר, שקיים חוסר התאמה מוחלט בין מה שעודד אלכאוי טוען לבין מה שכתוב במסמכים שמצאתי. אתעכב כאן עוד קצת בנושא הדבר המוזר שמצאתי במסמכים המתארים את ההפניה לקבורה של שודיה אלכאוי. מתוך מה שרשום במסמכים הללו נראה כי הוריה של התינוקת שודיה לא שמעו על דבר פטירתה של התינוקת שלהם בזמן אמת. ייתכן, כי הם בעצמם היו חולים ונזקקו לאשפוז בבית-חולים כלשהו לפרק זמן מסוים. אולם, לא סביר כי הם היו מאושפזים בבית-חולים מאמצע נובמבר 1949 עד 10.5.1950 (המועד בו פנה בית התינוקות של מחנה ראש העין אל בית החולים הדסה ראש העין כדי לברר האם התינוקת שודיה אלכאוי הבריאה?). יש כאן פרק זמן ארוך מאוד של חצי שנה מרגע שהתינוקת אושפזה בבית החולים של ראש העין ועד שנכתב המכתב אל בית החולים בניסיון לברר מה מצבה של התינוקת.

אם כן, היכן היו ההורים של שודיה אלכאוי במשך כחצי שנה?. אי-אפשר לדעת. למרות שאולי הם בעצמם היו חולים ומאושפזים לפרק זמן מסוים, אין שום סיבה מספיק ברורה מדוע הם לא ביקרו את התינוקת שלהם בבית התינוקות במשך כחצי שנה. גם אם האב יחיא אלכאוי היה עובד המועסק כל השבוע במשרה מלאה, עדיין סביר להניח שהוא יכול היה להגיע לבית התינוקות ביום החופשי שלו (בית התינוקות פעל במתכונת של פנימייה 24/7). גם לא סביר להניח ששני בני הזוג היו חולים למשך כל החצי שנה הזאת ואף אחד מהם לא היה מסוגל להגיע אל בית התינוקות לבקר את התינוקת שלהם ולשאול לשלומה. ייתכן, כי הם לא ממש התעניינו בה?. גם זאת אפשרות סבירה.

להזכירכם, עודד אלכאוי טוען כי אמו הגיעה לבית התינוקות מדי יום ביומו ואפילו כמה פעמים ביום להניק את התינוקת שלה ולבקרה. בסדרה "מעברות" הוא אף טוען כי אמו הגיעה יום אחד בלילה להניק את התינוקת שלה והמטפלת/אחות, שעבדה במקום, בישרה לה שהתינוקת שלה "מתה". ("לא נפטרה. מתה"). סתם כך, בנימה מזלזלת ודחקה אותה החוצה ולא אפשרה לה לראות את גופתה של התינוקת. בניגוד גמור לסיפורים אותם מספר עודד אלכאוי בעדותו, הרושם העולה מתוך המסמכים שמצאתי הוא שהוריה של התינוקת שודיה אלכאווי נעלמו בעצמם ולא היא הועלמה מהם.

טענה קשה נוספת אותה מציין אלכאוי בעדותו בסרטון של עמותת עמר"ם וגם בסדרה "מעברות" היא כי הוא עצמו טופל בבית התינוקות שבמעברת ראש העין וכי צוות העובדים בבית התינוקות ניסה לחטוף אותו מהוריו. אלכאוי מספר כי דוד שלו הצליח למנוע את החטיפה ע"י כך שפרץ לתוך בית התינוקות ולקח את עודד התינוק משם ויצא עמו בריצה החוצה. בהתייחס לטענתו של אלכאוי בעניין זה, רצוי לציין שבית-תינוקות במתכונת של תנאי פנימיה (24/7) היה רק בתקופת מחנה העולים. קרי, רק עד סוף חודש אוגוסט 1950 והופעל ע"י הסוכנות היהודית. באוקטובר 1950 החלה רשת ויצ"ו לתפעל ולנהל את בית התינוקות המקומי במעברת ראש העין אולם בית-תינוקות זה הופעל כמעון יום עד שעות אחר הצהריים. בית התינוקות בניהול ויצ"ו נסגר לחלוטין בסוף חודש נובמבר 1951. בהמשך, אי שם במהלך שנת 1952, הוקם מעון יום של אגודת ישראל. עודד אלכאוי נולד ב-31.12.51 וייתכן כי הוא טופל במעון היום של אגודת ישראל. בנושא הזה יש לציין כי כבר מאוקטובר 1950 כאשר רשת ויצ"ו החלה לנהל את בית התינוקות בראש העין, הוריהם של התינוקות לא חוייבו לשים את התינוקות שלהם במעון היום של ויצ"ו וגם לא במעון היום של אגודת ישראל. דבר זה התברר בעדותה של האחות עליזה בן-יעקב, שהעידה בוועדת כהן-קדמי וסיפרה שבית התינוקות של ויצ"ו אותו ניהלה היה שירות לתושבי מחנה ראש העין. שירות, לא חובה. והורים נתבקשו להציג אישור מיוחד מעובדת סוציאלית על-מנת לקבל את הזכות לשים את תינוקם בבית התינוקות.

משהו נוסף בטענה הזו של אלכאוי נראה לי תמוה ביותר. אם בעבר הופצו שמועות במחנה ראש העין כי קרו מקרי חטיפה של תינוקות מבית התינוקות המקומי (או מבית החולים הדסה ראש העין) ולדבריו, הוריו בעצמם נפלו קורבן לחטיפת תינוקת אז מדוע בחרו הוריו של התינוק עודד אלכאוי לשים אותו בבית התינוקות, אם חששו שמקרה כזה עלול לקרות שוב?. הרי אף אחד לא חייב אותם לשים אותו בבית התינוקות…

לאור כל הסתירות הרבות שמצאתי בין הדברים שטוען עודד אלכאוי בעדותו לבין הפרטים המופיעים במסמכים השונים שמצאתי, ניתן לומר שגם טענת ניסיון החטיפה שלו עצמו כתינוק איננה נשמעת לי אמינה. יש לציין כי יחיא ולאה אלכאוי מעולם לא הגישו תלונה לאף ועדת חקירה. בנם, עודד, לא הגיש אף הוא תלונה בשנות ה-90 לוועדת כהן-קדמי בשם הוריו. כנראה שלא ממש היה צורך. ההורים כבר יודעים שבתם נפטרה.


הערות:

התינוקת שודיה אלכאוי נרשמה בספרי בית החולים "הדסה" ראש העין בשם: שודיה יחיא אלפי. או בשם: אלפי הויזני יחיא לאה. שם זה הוא תוצאה של שיבוש בכתב של שם המשפחה "אלכאוי" שהפך להיות "אלפי" ושיבוש נוסף של השם הפרטי "שודיה" שהפך להיות "הודיה" או "הויזני" או "הודנר". ניתן לקבוע בוודאות שזאת היא התינוקת שודיה אלכאוי על-ידי הצלבת הפרטים המופיעים בספרי בית החולים הדסה ראש העין עם הפרטים של שודיה המופיעים במסמכי הזמנת הקבורה שלה על-ידי מחנה ראש העין. בנוסף, גם שמותיהם של  הוריה יחיא (או: יחיה) ולאה רשומים בספרי בית החולים.

המיספר הסידורי של משפחת אלכאוי בספרי העולים של מחנה ראש העין הוא 100. מספר זה מופיע גם בהזמנת הקבורה של שודיה אלפי על-ידי מחנה ראש העין וגם בספר הנפטרים של המחנה.

מספר תעודת עולה של משפחת אלכאוי (אותו מציין עודד אלכאוי בסרטון של עמותת עמר"ם) הוא 64054.

במסמכים המצורפים למטה מוצג קובץ ובו כרטיס העולה של משפחת אלכאוי. כרטיס זה הונפק עבור משפחת אלכאוי בשנת 1952, כשנתיים לאחר פטירתה של שודיה אלכאוי וכמה חודשים לאחר לידתו של הבן עודד אלכאוי.

מידע על מועדי הטיסות של הגל השני של מבצע "על כנפי נשרים" ("מרבד הקסמים") מופיע בספרה של ד"ר אסתר מאיר-גליצנשטיין יציאת יהודי תימן- מבצע כושל ומיתוס מכונן בעמוד 156.

דבר פטירתה של שודיה אלכאוי אמנם נרשם בספרי הנפטרים של המחנה וגם בחברה קדישא פתח-תקוה אולם בימים ההם מוסדות הבריאות לא היו מעבירים את רשימות הנפטרים באופן אוטומטי למשרד הפנים (רק ללשכות הבריאות המחוזיות/נפתיות). עדכון אוטומטי של רשימות הנולדים והנפטרים למשרד הפנים הראשי החל רק מאמצע שנת 1955. לכן, דבר פטירתה של שודיה אלכאוי לא הגיע לידי משרד הפנים (מרשם התושבים). מהסיבה הזאת ייתכן שהיא הייתה רשומה כל השנים כאדם חי ולא כאדם שנפטר בשנת 1949. לכן הוריה קיבלו צו גיוס והודעות לבוחר.

הוריה של שודיה אלכאוי לא קיבלו תעודת פטירה כי הם בעצמם לא הגיעו ללשכת הבריאות המחוזית/נפתית כדי להוציא תעודת פטירה כנהוג באותם ימים (תעודת פטירה ניתנה רק למי שביקש זאת ולא נשלחה אוטומטית לקרובי משפחתו של הנפטר).


מצורפים המסמכים והקישורים הבאים:

עודד אלכאוי- עדות בעמותת עמר"ם

עודד אלכאוי (עודד מחלאוו'י)- עדות בסדרה "מעברות" פרק 1 דקה 41 והלאה

יחיא חיים אלכאוי- מחנה ראש העין רשימות עולים (כריכת התיק מארכיון המדינה)

יחיא חיים אלכאוי- מחנה ראש העין רשימות עולים עמוד 14

יחיא חיים אלכאוי- כרטיס עולה עמוד 15

משפחת אלכאווי- שדה התעופה לוד- עמוד 168

שודיה יחיא אלפי הדסה ראש העין עמודים 30 41 80

שודיה יחיא אלפי-אלכאווי יומן קבורה סגולה (כריכת התיק מארכיון המדינה)

שודיה יחיא אלפי-אלכאווי יומן קבורה סגולה עמודים 54-55

שודיה אלפי רשיון קבורה סגולה עמוד 65

שודיה אלכאווי- תיעוד פטירה- עמוד 25

שודיה אלפי-אלכאוי עמודים 136-148 (כריכת התיק מארכיון המדינה)

שודיה אלפי-אלכאוי עמודים 136-148

שודיה-יחיא-אלפי-ריכוז-הפניות-קבורה-ראש-העין-עמוד-16

עודד אלכאווי- רישום הלידה שלו במחנה ראש העין עמוד 49

יחיא חיים אלכאוי עוזב לשיכון בראש העין עמוד 65

פורסם בקטגוריה ילדי תימן | עם התגים , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

סיפורי "כמעט חטיפה": יונה כהן

"הילדה שחזרה מאי-שם"…

בשנת 1968 הגישה ועדת החקירה בהלול-מינקובסקי את הדו"ח הסופי שלה לממשלת ישראל ושלחה מכתבי תשובה למשפחות שהגישו תלונות על היעלמות ילדיהן בשנים 1949-1954. ועדה זו קבעה ומצאה כי רוב ילדי-תימן, שהוריהם התלוננו על היעלמותם, נפטרו וארבעה מהם נמצאו בחיים. ארבע הילדות שנמצאו בחיים הן: 1. מרים שוקר, שהוריה נטשו אותה במחנה ראש העין למשך תקופה ארוכה של מעל לשנה ולכן נמסרה לאימוץ. 2. רחל סעדי, שהייתה תינוקת יתומה מאמה, ואביה שם אותה לטיפול במוסד לילדים ויצ"ו ירושלים ומאוחר יותר הסכים כי תימסר לאימוץ ואף חתם על ויתור בנוכחות שופט בבית-משפט. 3. חנה חאלי, שהוריה נטשו אותה במחנה עתלית ולכן נמסרה למשפחת אומנה ומשפחתה הביולוגית פגשה אותה כבר בשנת 1963. 4. יונה (חממה) כהן, שהייתה מטופלת בבתי-חולים לתקופה ארוכה עקב מחלת הפוליו בה לקתה ואמה טענה כי הרופאים והאחיות ניסו לחטוף אותה ולכן היא הגישה תלונה לוועדת החקירה בהלול-מינקובסקי.
אסתר כהן, אמה של יונה-חממה כהן, טענה בפני ועדת החקירה בהלול-מינקובסקי כי הילדה שלה חלתה במחלת שיתוק ילדים (פוליו) טופלה תחילה בבית-חולים אסף הרופא (סרפנד) ולאחר מכן הועברה לבית החולים רמב"ם בחיפה. היא סיפרה כי היא בעצמה הגיעה לבית החולים רמב"ם בחיפה כדי לבקר את ילדתה שהייתה מאושפזת שם וכשהגיעה לבית החולים נוכחה לדעת כי הצוות הרפואי במקום הלביש את ילדתה בבגדים יפים מתוך כוונה למסור אותה לאימוץ.
אסתר כהן אף הרחיבה בתיאוריה וסיפרה כי היא נאלצה להיאבק בצוות הרפואי כדי שיסכים לשחרר את יונה-חממה שלה וכך מנעה בכוחותיה האחרונים את חטיפת בתה התינוקת. אסתר אף תיארה בפירוט רב כיצד נראה בית החולים מבחוץ, איזה סוג של לבוש לבשה ילדתה באותו יום כשהיא כמעט נחטפה לאימוץ ואף ציינה בעדותה כי היה זה ערב יום כיפור. אסתר כהן אף סיפרה כי היא הכריחה את צוות בית החולים למסור לה את ילדתה והיא הוחזרה ביחד עם בתה, באמצעות אמבולנס של בית החולים, לביתם שברמת-עמידר ברמת-גן.

הגברת כהן כנראה עוד הייתה נסערת מניסיון החטיפה של בתה התינוקת לכן החליטה להגיש תלונה לוועדת החקירה למרות שבתה התינוקת חזרה מבית החולים הביתה בריאה ושלמה כבר בשנת 1950 וגדלה מאז בבית הוריה.

קראתי בתדהמה רבה את סיפורה של האם הזו, אסתר כהן, המתואר בכתבה הילדה שחזרה מאי-שם, שנכתבה על-ידי העיתונאי שמשון עופר ופורסמה בעיתון דבר בשנת 1967 והתרשמתי עמוקות מתושייתה הרבה. אסתר כהן סיפרה בכתבה כי כאשר ביקרה את בתה יונה-חממה בבית החולים אסף הרופא נתבשרה על-ידי הצוות הרפואי כי בתה נפטרה והיא סרבה להאמין לכך. כאשר חזרה האם למחנה העולים בית-ליד היא נגשה למשרד המחנה וביקשה שיבררו מה עלה בגורל הילדה שלה וכי היא לא מאמינה שהיא נפטרה. במשרד המחנה אמרו לה כי יונה-חממה הועברה לאשפוז בבית החולים רמב"ם בחיפה. האמא הנחושה נסעה השכם בבוקר לבקר את ילדתה יונה-חממה בבית החולים בחיפה. כאשר הגיעה לבית החולים רמב"ם, גם שם נתבשרה על-ידי אחד מעובדי בית החולים (שכבר "שם עין" על התינוקת) כי הילדה שלה נפטרה.

ועדת בהלול-מינקובסקי חקרה את המקרה הזה לעומק מתוך כוונה להבין האם באמת ניסו לחטוף את יונה-חממה כהן והאם ניסיון חטיפה זה מעיד על שיטה מסוימת לחטיפת ילדים?. הוועדה מצאה כי יונה-חממה טופלה במסירות במספר בתי-חולים: בית-ליד, פרדס-כץ, דג'אני וגם בבית החולים רמב"ם בחיפה במשך תקופה ארוכה בה הבריאה ממחלת הפוליו ואף עברה שיקום פיזיקלי ונבדקה על-ידי מומחה למחלת הפוליו. אולם הוועדה מצאה שאין שום סימן לכך שהצוות הרפואי ניסה לחטוף את הילדה יונה-חממה וכי אמה, אסתר כהן, אולי חששה מאוד כי הילדה שהתה בבתי-חולים לפרק זמן ארוך ביותר ואולי לא עודכנה על-ידי בית החולים מה מצב הילדה לכן חשדה שמנסים לחטוף ממנה את הילדה. ועדת בהלול-מינקובסקי אף ציינה בתמיהה, בסיכום המפורט של החקירה בנושא, הכיצד מישהו ירצה לחטוף ילדה חולנית שכזו כמו יונה-חממה כהן, שהייתה פגועה פיזית כתוצאה ממחלת הפוליו בה לקתה?.

בדקתי גם אני בעצמי את המקרה הזה מתוך רצון להבין מה קרה שם בדיוק. המסמכים שמצאתי מספרים סיפור מעט שונה ממה שמספרת אמה של יונה-חממה כהן. משפחתה של יונה-חממה כהן (שנקראה בעבר- עראקי) עלתה לארץ בחודש ספטמבר 1949 עם בתם התינוקת חממה והתגוררה במחנה בית-ליד ז'. חממה, שהייתה ילדה חולנית מאוד, אושפזה בבית החולים לילדים בית-ליד בחודשים אוקטובר 49-ינואר 50, בשל מגוון בעיות בריאותיות. בתחילת חודש פברואר 1950 חלתה התינוקת חממה במחלת שיתוק ילדים (פוליו) ואושפזה בבית החולים פרדס-כץ ולאחר מכן אושפזה בבית החולים דג'אני ביפו להמשך ריפוי ממחלתה. לאחר החלמה נוספת, הועברה חממה מבית החולים דג'אני לבית החולים רמב"ם בחיפה ב-2.3.1950. ברמב"ם, עברה חממה שיקום פיזיקלי ממחלת הפוליו וב-9.5.1950 שוחררה מבית החולים רמב"ם והועברה ביחד עם עוד חמישה ילדים נוספים, שגם הם הבריאו ממחלת הפוליו, למחלקת השיקום החדשה שנפתחה בימים ההם בבית החולים אסף הרופא (סרפנד) לצורך שיקום פיזיקלי נוסף. בבית החולים אסף הרופא היא טופלה במשך כארבעה חודשים נוספים עד להבראתה המלאה ושוחררה מבית החולים הזה ב-29.8.1950, שלושה שבועות לפני יום כיפור של שנת 1950.

אכן התינוקת חממה הייתה מאושפזת בבתי-חולים הרחק הרחק מהוריה למשך תקופה ארוכה של כחצי שנה במהלכה עברו הוריה להתגורר בשיכון רמת-עמידר ברמת-גן. אולם סדר האירועים האמיתי, כפי שמשתקף מהמסמכים שמצאתי, אינו תואם את מה שמספרת האמא אסתר כהן בעדותה בפני ועדת החקירה ובעדות שלה בפני העיתונאי שמשון עופר. אסתר כהן סיפרה כי הילדה שלה, חממה, אושפזה תחילה בבית החולים אסף הרופא ובהמשך הועברה לבית החולים רמב"ם בחיפה והיא בעצמה ביקרה את הילדה בבית החולים רמב"ם ומשם לקחה את הילדה הביתה לשיכון ברמת-עמידר בו התגוררה המשפחה. אולם, למעשה, סדר האירועים הוא הפוך. התינוקת חממה אושפזה תחילה בבתי החולים בית-ליד, פרדס-כץ, דג'אני ביפו, רמב"ם בחיפה ומשם הועברה לבית החולים אסף הרופא בו טופלה למשך כארבעה חודשים נוספים עד ששוחררה לביתה שברמת-עמידר כשלושה שבועות לפני יום כיפור.

אני מסיקה מכך שכל הסיטואציה הזו, שמתארת אסתר כהן בעדותה על מה שקרה בבית החולים רמב"ם בחיפה, כאשר באה לבקר את ילדתה, כלל לא התרחשה, מכיוון שהילדה חממה לא הוחזרה ישירות מבית החולים רמב"ם לביתה שברמת-עמידר אלא הועברה ביחד עם ילדים נוספים ישירות לבית החולים אסף הרופא שם טופלה במשך כארבעה חודשים נוספים עד ששוחררה לביתה בסוף חודש אוגוסט 1950, שלושה שבועות לפני ערב יום כיפור… אסתר כהן אכן ציינה בעדותה שחממה הייתה מאושפזת באסף הרופא וברמב"ם אולם לא זכרה כי בית החולים האחרון בו טופלה הילדה וממנו שוחררה הביתה היה בית החולים אסף הרופא ולא בית החולים רמב"ם. הפרט היחידי שאסתר כהן ציינה במדויק הוא העובדה שחממה שוחררה מבית החולים וחזרה הביתה קצת לפני יום כיפור.

אם כן, כיצד ייתכן שהדברים שמספרת אסתר כהן, אמה של יונה (חממה) כהן, אינם תואמים את המציאות המשתקפת מתוך המסמכים שמצאתי בארכיון המדינה, המעידים על אשפוזה של בתה?.

לפני למעלה משנה הגיע אליי מידע בנוגע לכל הפרשה הזו שנקראת בפי רבים פרשת ילדי תימן. סופר לי כי משפחות רבות, שטענו כי ילדיהן נעלמו בשנים ההן, תודרכו בצורה מפורטת איך להציג את סיפור היעלמות הילד/ה שלהן בפני ועדת החקירה כך שסיפור ההיעלמות של הילד/ה שלהן יישמע לשופטי ועדת החקירה כסיפור אמיתי של חטיפת ילד. ולמעשה, מסתבר שרוב הילדים הללו אכן נפטרו ולא נחטפו. בעקבות עיון במסמכי ועדת החקירה בהלול-מינקובסקי, אני מסיקה כי משפחות תודרכו כבר אז בשנת 1966 על-ידי הוועדה הציבורית למען גילוי ילדי-תימן הנעדרים, שמקום מושבה בקריית-אונו וחבריה הם בני העדה התימנית. וכך הופיעו כבר בשנת 1966-1967 סיפורים מפוברקים שכאלו על ניסיונות חטיפה שכלל לא התרחשו…                                 

כאשר בודקים בדקדקנות את המסמכים בנוגע למקרה הספציפי הזה, מתגלה האמת. האמת היא שהתינוקת יונה כהן (חממה עראקי) טופלה על-די הרופאים והאחיות במסירות רבה. היא אמנם אושפזה בבתי החולים, הרחק מהוריה לתקופה ארוכה מאוד אך סביר להניח שכל סיטואציית ניסיון החטיפה של התינוקת יונה-חממה כהן מבית החולים רמב"ם בחיפה כלל לא התרחשה.


הערות:

הילדה יונה כהן (לשעבר- חממה עראקי) הייתה מאושפזת במספר בתי-חולים שונים. להלן פירוט האשפוזים וקורות משפחתה:

18.9.49: משפחת עראקי (כהן) עלתה לארץ והגיעה למחנה בית-ליד.

16.10.49 – 28.10.49: חממה עראקי אושפזה בבית החולים בית-ליד (סיבת אשפוז: הרעלה). רשומה בשם ערגי חממה בת אהרון.

6.1.5017.1.50: חממה עראקי אושפזה בבית החולים בית-ליד (סיבת אשפוז: דלקת ריאות). רשומה בשם ערגי חממה.

30.1.506.2.50: חממה עראקי אושפזה בבית החולים בית-ליד (סיבת אשפוז: בעיות בריאות שונות). רשומה בשם ערמי חממה.

9.2.50 – 15.2.50: חממה עראקי אושפזה בבית החולים פרדס-כץ (סיבת אשפוז: שיתוק ילדים). רשומה בשם ערגי חמימה.

22.2.502.3.50: חממה עראקי אושפזה בבית החולים דג'אני ביפו (סיבת אשפוז: המשך טיפול לאחר החלמה מפוליו). רשומה בשם ארגי חממה.

2.3.509.5.50: חממה עראקי אושפזה בבית החולים רמב"ם בחיפה (סיבת אשפוז: שיקום פיזיקלי ממחלת הפוליו). רשומה בשם ארזי חנה בת אהרון (או: ארזי חנה).

9.5.5029.8.50: חממה עראקי הועברה לבית החולים אסף הרופא (סיבת אשפוז: שיקום פיזיקלי ממחלת הפוליו). רשומה בשם ארזי חנה.

12.6.50: הוריה של חממה עראקי עברו ממחנה העולים בית-ליד לשיכון ברמת-עמידר ברמת-גן.

29.8.50: חממה עראקי חזרה לבית הוריה ברמת-גן שלושה שבועות לפני ערב יום-כיפור.

תאריכי אשפוזה של הילדה חממה עראקי מופיעים גם בסיכום המפורט של וב"מ (ועדת בהלול-מינקובסקי) המצורף למטה.

ב-9.5.50 הועברה חממה עראקי (חנה ארזי) עם עוד חמישה ילדים נוספים מבית החולים רמב"ם בחיפה לשיקום פיזיקלי בבית החולים אסף הרופא. קבוצת ילדים זו הופנתה לאסף הרופא על-ידי ד"ר בר-חי, מנהל מחלקת הילדים ברמב"ם (שמו מופיע בספר קבלת החולים של אסף הרופא כ-ד"ר בר-כי). פירוט ילדי קבוצה זו מופיע בקובץ המצורף למטה שנקרא ארזי חנה אסף הרופא עמוד 79.


מצורפים הקישורים והמסמכים הבאים:

כתבה- הילדה שחזרה מאי-שם מאת שמשון עופר

טופס עדות של אסתר כהן לוועדת בהלול-מינקובסקי 1966 עמודים 13-14 (כריכת התיק מארכיון המדינה)

טופס עדות של אסתר כהן לוועדת בהלול-מינקובסקי 1966 עמודים 13-14

סיכום מפורט של ובמ בנושא יונה כהן עמודים 23-25 (כריכת התיק מארכיון המדינה)

סיכום מפורט של ובמ בנושא יונה כהן עמודים 23-25

ערגי חממה בת אהרון- בית חולים לילדים בית-ליד עמודים 10, 11 ו-20

ערגי חממה- העברה באמבולנס מבית-ליד לפרדס-כץ עמוד 22

ערגי חמימה פרדס-כץ בני ברק עמודים 18 25 ו-28

ערגי חמימה- פרדס כץ ספר קבלת חולים עמודים 5-6
ערגי חמימה- פרדס כץ גליון מחלה עמודים 81-82

ארגי חממה- ספר קבלת חולים דגאני עמוד 13

ארגי חממה- דגאני עמודים 40 ו-49

ארזי חנה בת אהרון רמב"ם עמוד 71

ארזי חנה בת אהרון אשפוז ברמב"ם עמוד 23

ארזי חנה בת אהרון גיליון מחלה רמב"ם עמוד 86

חנה ארזי רמב"ם סיכום מחלה עמוד 58

ארזי חנה בת אהרון דוח רמבם עמוד 357 (כריכת התיק מארכיון המדינה)

ארזי חנה בת אהרון דוח רמבם עמוד 357

ארזי חנה אסף הרופא עמוד 79

חנה ארזי דוח סיכום מחלה צריפין עמוד 458 (כריכת התיק מארכיון המדינה)

ארזי חנה סיכום מחלה אסף הרופא עמוד 458

לוח שנה ספטמבר 1950


קישור לפוסט המתאר בפירוט רב את הסיפור של המאומצת מרים שוקר (בתוך פוסט המתאר את העבודה הרבה שעשיתי ביחד עם נונה דולברג ואת הפוסטים שיצרנו ביחד):

סיפורי ילדים מאומצים וסיפורים נוספים: סיכום תקופה

פורסם בקטגוריה ילדי תימן | עם התגים , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

יצירת הנרטיב: "7 בארגז אחד… לקחו אותם בלילות…" וטענות נוספות

עוזי משולם ומיצג התינוקות ה"חטופים" בארגז. צילום: אביגיל עוזי

אתם בוודאי מכירים את הטענה, שתינוקות של עולים מתימן נחטפו ממחנות העולים כאן בארץ והועברו בלילות באמבולנסים ממחנות העולים לבתי החולים ומשם לנמל חיפה, הועמסו לתוך אניות של חברת צים ובאמצעות האניות הועברו לארצות הברית למטרות שונות במבצע סודי, שקיבל את הכינוי כותונת פסים. הטענה כי ילדים תימנים נחטפו בזדון מהוריהם ב"חטיפה מאורגנת" הושמעה כבר בשנת 1966 על-ידי משפחות יוצאי תימן, שילדיהן נעלמו בשנים הראשונות לעלייתן לארץ במבצע על כנפי נשרים. טענה זו החלה להתגבש, כאמור, בשנת 1966 וקצת לפני כן בעקבות הגעת צווי-גיוס לבתיהן של משפחות, שילדיהן נפטרו (או נעלמו, מבחינתן) והן החלו לחשוד שאולי ילדיהן בחיים ולא נפטרו, כפי שנאמר להן בעבר. בהמשך, בתחילת שנת 1967, פורסמה כתבה בשבועון העולם הזה בה נטען כי ילדים תימנים רבים נחטפו והועברו לארצות הברית ונמכרו שם תמורת סכום גבוה של כ-5,000 $ לילד. משפחות הילדים הנעלמים הזדעקו וראו בכתבה זו הוכחה לכך שילדיהן באמת נחטפו מהן בזדון ואף הוברחו מישראל לארה"ב. בתקופה מאוחרת יותר, אדם בשם עוזי משולם, שסחף אחריו תלמידים ומאמינים רבים, הרחיב את הטענה הזו ופירט כיצד העבירו את אותם תינוקות חטופים בלילות ממחנות העולים אל עבר הנמל ומשם הועברו באניות לחו"ל.

כיצד הגיע עוזי משולם למסקנה הזאת?.
ובכן, עוזי משולם שמע בילדותו או בנעוריו סיפורים רבים על ילדים תימנים שנעלמו ממחנות העולים כאן בארץ בתקופה שלאחר קום המדינה, בתקופת עליית על כנפי נשרים. בני עדתו (מצד אביו), העדה התימנית, טענו באופן מפורש, שהילדים התימנים לא סתם נעלמו אלא נחטפו בצורה מאורגנת ומכוונת. בעקבות הסיפורים עליהם גדל, החליט משולם לחפש הוכחות המעידות על חטיפות הילדים התימנים. הוא ופעיליו ביקרו בספריית בית אריאלה בתל-אביב ו"חיפשו השראה" והוכחות לחטיפות הילדים. והנה נמצאה ה"הוכחה" לחטיפות: תמונה שצולמה במחנה חאשד בתימן בכתבת עיתונות ישנה, שנכתבה בזמן עבר, בה תוארו חיי היומיום במחנה חאשד אשר בתימן. 

בכתבה זו, שנקראת בצאת ישראל מתימן, אשר נכתבה בשנת 1950 בעיתון הבוקר על-ידי עיתונאי ישראלי, אשר ביקר במחנה חאשד, הוא מצא תמונה של תינוקות קטנים ישנים בתוך מיטת תינוקות מאולתרת בבית התינוקות במחנה חאשד. התינוקות הללו ישנו במיטה צפופים זה לצד זה, כמה תינוקות בתוך מיטה אחת ותמונה זו שימשה לעוזי משולם כהשראה לסיפור חטיפות הילדים התימנים, סיפור שנוצר, כאמור, כבר בשנת 1967 ותפס תאוצה בשנות ה-80 וה-90.
עוזי משולם אימץ את המשפט "7 בסל אחד" מתוך הכתבה המוזכרת לעיל וטען שככה חטפו את התינוקות התימנים בלילות ממחנות העולים אל בתי החולים ומשם הועברו לנמל חיפה ובהמשך לחו"ל. משולם אף האשים את יוצאי תימן הוותיקים, שעלו לארץ לפני קום המדינה, בשיתוף פעולה עם הממסד הציוני-אשכנזי בסיוע לחטיפת התינוקות התימנים ממחנות העולים.

אז אתם מבינים מהיכן שאב עוזי משולם את כל ה"הוכחות" שיש בידיו לחטיפות הילדים?…
הוא חיבר את סיפורי המשפחות, שילדיהן נפטרו או נעלמו, עם תמונה אותנטית ממחנה חאשד בתימן, שהופיעה בתוך כתבת עיתון מתקופת עליית על כנפי נשרים ויצר סיפור דמיוני, שאנשים עד עצם היום הזה משוכנעים שהוא האמת לאמיתה…

בחודש מרץ 1994, כמה ימים לפני חג הפסח, התבצר עוזי משולם עם עשרות מתלמידיו וחסידיו בבית בעיר יהוד. עמו שהה גם בחור צעיר בשם נתן שיפריס שהיה בזמנו סטודנט באוניברסיטה. נתן שיפריס הצעיר היה מקורב ביותר לעוזי משולם ושימש כיד ימינו. משולם ושיפריס פנו אל העיתונאי ירון סחיש ושטחו בפניו את סיפור הילדים התימנים, שנחטפו מהוריהם, ממחנות העולים ומבתי החולים. ירון סחיש פרסם בעקבות זאת כתבה בעיתון שנקראה הסגן האשכנזי עם התמונה המפורסמת של התינוקות השוכבים בארגז. כן, תמונת התינוקות ממחנה חאשד הישנים להם בשקט ובשלווה בעריסה בבית התינוקות אשר במחנה חאשד בתימן. בכתבה של ירון סחיש, הוצגה תמונה זו כהוכחה ממשית לחטיפת תינוקות עולי תימן ממחנות העולים כאן בארץ.

משולם ושיפריס אף פנו אל עיתונאית בשם רחל יונה, שבעקבות המידע שמסרו לה יצרה ופרסמה כתבה משלה שנקראה איפה הילדים?. כתבתה של רחל יונה עסקה בתיאור עבודתו של חוקר ועדת שלגי, עמי חובב, אותו ראיינה ובהצגת מקרה של תינוקת, שנעלמה להוריה מבית החולים רמב"ם בחיפה. גם בכתבה זו הוצגה התמונה המפורסמת של שבעת התינוקות הקטנים הישנים להם בעריסתם אשר בבית התינוקות במחנה חאשד בתימן הרחוקה. מתחת לתמונה זו נכתב, ככל הנראה בציניות קלה, כי תמונה זו משמשת לנתן שיפריס כהוכחה לחטיפת תינוקות תימנים רבים מהוריהם ממחנות העולים כאן בארץ.

פרסום שתי הכתבות הללו סייע באופן משמעותי ביצירת הנרטיב המסולף של פרשת ילדי תימן וכך יצרו משולם ושיפריס סיפור "מנופח" על תינוקות תימנים, שרובם נפטרו, אבל הוצגו כילדים שנחטפו. את סופם המר של אירועי יהוד כולנו מכירים. עוזי משולם וגם נתן שיפריס נעצרו, נשפטו וישבו בכלא. וההתבצרות הזו בבית ביהוד הסתיימה באסון במותו של אחד מתלמידיו של משולם.

את עולמו הרוחני של עוזי משולם ואת אופן חשיבתו קשה להסביר ולתאר. באופן תמוה ביותר התייחס משולם אל 1,653 יתומי תימן, שעלו לארץ במבצע מיוחד בסוף שנת 1948, בתחילתו של מבצע על כנפי נשרים, כאל ילדים חטופים, שעקבותיהם נעלמו לאחר עלייתם לארץ. והוא סיפר כי התחייב בפני סבו (החורג), הרב חיים סינוואני, לחפשם ולאתרם. הדבר התמוה בעניין זה הוא שסבו של משולם התכוון לתינוקות וילדים, שהוריהם התלוננו על היעלמותם ממחנות העולים כאן בארץ ואילו עוזי משולם חשב שסבו מצווה עליו לחפש ולאתר את יתומי תימן, שעלו לארץ ומיד לאחר עלייתם הועברו לפנימיות וכפרי נוער וגם לקיבוצים הדתיים והחילוניים ואינם נחשבים כילדים נעדרים או נעלמים.

ד"ר נתן שיפריס אף הוא התייחס כבר בשנת 1994, בתקופת ההתבצרות בבית ביהוד, לקבוצת יתומי תימן כאל ילדים חטופים ועיגל את הכמות ל-1,700 ילד. יש לציין כי קבוצה גדולה זו של 1,653 ילדים (בשתי קבוצות נפרדות של 953 ו-700 ילד בכל קבוצה), שעלתה לארץ במבצע מיוחד, כללה ילדים תימנים יתומים וגם חצאי יתומים (שננטשו על-ידי אמם או אביהם במחנה חאשד וגם בעיר עדן). העובדה שרבים מהם היו פשוט נטושים, מסבירה את השתיקה שקיימת סביב נושא זה.

"הוכחה" נוספת שהייתה באמתחתו של עוזי משולם לחטיפות הילדים התימנים היא כתבת עיתונות, שפורסמה בעיתון ניו-יורק טיימס בארה"ב בפברואר 1954. כתבה זו עסקה בכלל ב"פרשת התינוקות הקנדיים", שבמסגרתה הועברו תינוקות מקנדה, שאימהותיהם לא רצו בהם וויתרו עליהם ויתור מלא, לזוגות יהודים ולא יהודים בארה"ב. כאמור, גם פרשה זו נחקרה על-ידי רשויות החוק בקנדה ובארה"ב ונמצא כי לא מדובר בתינוקות שנחטפו. למרות זאת, כתבה זו שימשה, משום מה, את עוזי משולם ואנשיו (ואת תומכיו וממשיכי דרכו, גם כיום) כ"הוכחה" לחטיפות ילדים תימנים מישראל או כהוכחה לכך שיהודים ממוצא אשכנזי הם חוטפי תינוקות… אותם "ממשיכי דרך" אינם מרוצים מממצאי חקירת רשויות החוק בקנדה ובארה"ב, שקבעו כי לא מדובר בפרשת חטיפת תינוקות אלא בתינוקות לא רצויים, שאומצו על-ידי זוגות אמריקאים חשוכי-ילדים. בקיצור, הם אף פעם לא יהיו מרוצים. האמת פשוט אינה מסתדרת להם… 

בשנים שלאחר אירועי יהוד, המשיך הציבור לעסוק בטענה על חטיפות הילדים. הגדיל לעשות העיתונאי יגאל משיח, שפרסם כתבה בשנת 1995, שנקראה לקחו אותם בלילות, בה הוא מראיין נהג בשם יצחק בוסי, שעבד בזמנו במחנות העולים. יגאל משיח יצר, ככל הנראה, רושם מוטעה בכתבה, כאילו הנהג יצחק בוסי ביצע נסיעות עבור מחנה עין-שמר, כאשר הוא "הוקפץ" בלילות מדי פעם להסיע תינוקות וילדים תימנים ממחנה העולים עין-שמר לבית החולים רמב"ם והוא אינו יודע האם התינוקות הללו הוחזרו בהמשך למחנה העולים, לאחר שהבריאו ממחלתם. ובאופן כללי, טוען משיח בכתבה, שהסיעו לבתי החולים בלילות ילדים בריאים, שלא היה כל צורך לאשפזם.

יצחק בוסי העיד בפני ועדת כהן-קדמי בשנת 1996 וסיפר כי הוא בכלל היה הנהג של מעברת פרדס-חנה והסיע ילדים גדולים (לא תינוקות ופעוטות) וגם אנשי צוות, שעבדו במעברת פרדס-חנה, לביתם בסוף יום העבודה. הוא לא ציין כי ביצע הסעות עבור מחנה עין-שמר, מכיוון שהוא לא ביצע הסעות כאלו… בוסי טען שהעיתונאי יגאל משיח סילף את דבריו באופן מוחלט ואם היה ברשותו כסף וכוחות נפש אזי הוא היה תובע את יגאל משיח בבית המשפט.

למרות כל הטענות שנטענו וכל הסיפורים שסופרו וכל ה"הוכחות המרשיעות" שנמצאו, יש לציין, שעד כה אף אדם לא הצליח להוכיח, שתינוקות וילדים קטנים נחטפו מישראל לחו"ל. ומעולם לא נמצא ילד, שנאמר להוריו בזמנו כי הוא נפטר, שהונפקו לו מסמכי פטירה מזויפים המעידים על "מותו" ומצאו אותו חי, כעבור שנים, בבגרותו. למרות זאת, אנשים ממשיכים לייצר עוד ועוד מצגי שווא כאילו נחטפו הרבה ילדים וכבר נמצאו כמה וכמה ילדים חטופים… דבר שאינו נכון כלל וכלל. אותם אנשים המייצרים את מצגי השווא הללו, נעזרים בסיפורי משפחות המספרות כי ילדיהן נחטפו מהן, כשבפועל מדובר בילדים שנפטרו להן. תומכי טענת החטיפות אף מסתייעים במאומצים של שנות ה-50, שבינתיים בגרו ורבים מהם טוענים בעצמם כי הם ילדים חטופים. אך גם במקרים אלו מדובר בילדים, שאימהותיהם הביולוגיות לא רצו בהם ולכן הם נמסרו לאימוץ. מאומצים אלו אינם ילדים חטופים.

אסכם ואומר כי יש צורך להזכיר לציבור שוב ושוב את האמת המרה. רוב הילדים, ש"נעלמו" להוריהם, אכן נפטרו. כל אמא וכל אבא, שנתבשרו בזמנים ההם (או בהמשך, באמצעות ועדת חקירה) כי הילד שלהם נפטר, קיבלו בשורת אמת. אמנם, בשורה קשה למדי אך בשורת אמת.


פוסט זה נוצר בעקבות מידע רב שקיבלתי מהבלוגר והחוקר אבי זלינגר ומגילויים נוספים שלי. אני מודה לאבי זלינגר על תרומתו הרבה ליצירת פוסט זה.

בפוסט זה הוצג מידע מתוך הספר למען יהודי תימן, שנכתב על-ידי חה"כ לשעבר זכריה גלוסקא ז"ל. הספר יצא לאור בשנת 1974 בהוצאת הספרים י.ב. גלוסקא.


הערות:

מאשה קפלן, שהייתה אחות ראשית במרפאה במחנה חאשד בתימן, העידה בפני ועדת כהן-קדמי וסיפרה לשופטים על חיי היומיום של העולים התימנים, שהתגוררו במחנה חאשד. היא הסבירה כי התינוקות הקטנים היו ישנים בבית התינוקות שבמחנה בתוך תיבת-עץ מאולתרת (ארגז/סל). היא אף הציגה בפני הוועדה את התמונה הזו של 7 תינוקות קטנים הישנים להם צפופים זה לצד זה בתוך מיטה מאולתרת (זאת התמונה שצולמה בשנת 1950 על-ידי עיתונאי או צלם עיתונות. תמונה שמופיעה בכתבה בצאת ישראל מתימן).

את מבצע העלאת יתומי תימן לארץ במטוסים הראשונים של עליית על כנפי נשרים ניהלה ד"ר אולגה פיינברג, רופאת מחנה חאשד בסיוע של יהודה לייב מאגנס. הרבנים התימנים ליוו את 1,653 היתומים בטיסה לארץ. אציין כאן כי גם סבו של ח"כ צחי הנגבי, יוסף כהן, סייע לרב חיים סינוואני בדאגה לרווחתם של יתומי תימן בעת שהתגוררו במחנה חאשד אשר בתימן. בהגיעם לארץ, דאגה להם הנרייטה סאלד מעליית הנוער והם הועברו לפנימיות דתיות וחילוניות, כפרי נוער וגם לקיבוצים הדתיים והחילוניים, שם גדלו והתחנכו.

הכתבה שפורסמה בעיתון ניו-יורק טיימס בפברואר 1954 ועסקה בפרשת התינוקות הקנדיים שימשה כבסיס לעוד סיפור מסולף, שהוא, ככל הנראה, פרי יצירתו של ד"ר משה נחום, שהיה מבכירי אנשיו של עוזי משולם. הסיפור המסולף הזה גורס, שבכתבה זו (שמוצגת כאן למטה) מתואר מקרה תפיסתו של הרב דב יששכר ברנרד ברגמן, בשדה התעופה בקנדה עם מזוודה ובתוכה כסף רב בסכום אסטרונומי של שלושה מיליון דולר, שהוא הרוויח ממכירת ילדים תימנים, שנחטפו מישראל לארה"ב כדי למוסרם לאימוץ אצל משפחות אשכנזיות עשירות. ד"ר משה נחום טען בנאום שנשא בכנסת בפברואר 2002 כי נעשתה חקירה בארה"ב בנושא זה ונמצא כי הרב ברגמן "עשה כסף רב ממכירת ילדים תימנים חטופים מישראל". אין גבול לסילופים…

תמליל נאומו המלא של ד"ר משה נחום בכנסת בפברואר 2002 מוצג בקישור כאן למטה (מתוך פורום תפוז). קטעי הנאום העוסקים ב"תפיסתו של הרב ברגמן בשדה התעופה בקנדה עם מזוודות הכסף" הם קטעים מספר 12 ו-13 לקראת סיומו של הנאום.


מצורפים הקישורים והמסמכים הבאים:

הכתבה בצאת ישראל מתימן, שפורסמה בעיתון הבוקר בשנת 1950 (בה מוצגת התמונה המקורית של 7 תינוקות ישנים בתוך מיטה מאולתרת בבית התינוקות אשר במחנה חאשד):

בצאת ישראל מתימן

כתבה של ירון סחיש מאפריל 1994- עמודים 144, 146 (כריכת התיק מארכיון המדינה)

כתבה של ירון סחיש מאפריל 1994- עמודים 144, 146

כתבה של רחל יונה מאפריל 1994- עמודים 60, 62, 63 (כריכת התיק מארכיון המדינה)

כתבה של רחל יונה מאפריל 1994- עמודים 60, 62, 63

מאשה קפלן- תמונת התינוקות ממחנה חאשד (תמונה שהיא הציגה בפני ועדת החקירה כהן-קדמי)

עדותה של מאשה קפלן- בעמודים 72-75 היא מסבירה על התינוקות בארגז

כתבה- ילדי תימן- עיתון הצופה

כתבה- ילדי תימן- עיתון על המשמר

כתבה- ילדי תימן- עיתון למרחב

הכתבה שפורסמה בעיתון ניו-יורק טיימס בארה"ב בפברואר 1954 בה מדווח על פרשת התינוקות הקנדיים שהוברחו לארה"ב:

נאומו של ד"ר משה נחום בכנסת ב-12.2.2002

הכתבה לקחו אותם בלילות מאת יגאל משיח מתוך מוסף עיתון הארץ משנת 1995:

עדות של יצחק בוסי ומנחם דוכן

ערך הויקיפדיה של זכריה גלוסקא:

https://he.wikipedia.org/wiki/

פורסם בקטגוריה ילדי תימן | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

תעלומת היעלמותו של הילד יצחק גבאי

באוגוסט 1995 הושמעה בפני ועדת החקירה כהן-קדמי עדות מעניינת של שתי נשים בשם אפרת יהושוע וסימה מלכי. יהושוע ומלכי סיפרו לשופטי ועדת כהן-קדמי על אחיהם, משה אסין-חסין, שנחטף בשנת 1951 ממעברת פרדס-חנה בה התגוררה אז משפחת אסין-חסין, כשעלתה לארץ. יהושוע ומלכי סיפרו בעדות שלהן כי אמם, אסתר אסין, הלכה לשירותים במעברה ביחד עם ילדתה הבכורה סימה, אמה החורגת והילד הקטן בן השנתיים, מוסא (משה). לפי עדותן של השתיים, הילד משה נעלם לפתע והשכנים שלהן במעברת פרדס-חנה דיווחו למשפחה כי ראו מכונית אמריקאית שחלפה לה במקום וחטפה את הילד משה. ומאז לא נודעו עקבותיו.

חוקרי ועדת כהן-קדמי חקרו את מקרה ההיעלמות הזה של הילד משה אסין-חסין ומצאו שהילד ככל הנראה יצא את גבולות המעברה לשדה ומת. כמו כן, מצאו חוקרי ועדת כהן-קדמי כי ברשימת הנפטרים הקבורים בבית העלמין של פרדס-חנה מצוי ילד אלמוני שנקבר בבית העלמין בפרדס-חנה כמה חודשים לאחר ההיעלמות המסתורית של הילד משה. חוקרי ועדת החקירה כהן-קדמי משוכנעים שזהו הילד משה אסין-חסין שמצא את מותו בשדה ונקבר בפרדס-חנה. כדי לוודא שאכן האלמוני הקבור בפרדס-חנה הוא הילד משה אסין-חסין יש צורך לפתוח את הקבר ולבצע זיהוי על-פי ה-DNA. אפרת יהושוע וסימה מלכי הגישו לאחרונה בקשה לבית המשפט כדי שיתאפשר להן לפתוח את הקבר ולנסות לזהות האם הילד הקבור בפרדס-חנה הוא אכן אחיהן, משה.

אבשלום בן-צבי בדק את הסיפור שמספרות האחיות אפרת יהושוע וסימה מלכי על היעלמות אחיהן משה ומצא כי הסיפור על המכונית האמריקאית, שהסתובבה במעברת פרדס-חנה וחטפה את הילד משה אסין, הוא סיפור חדש יחסית, שצץ לו לפתע בשנת 1995 ולא היה קיים לפני כן. בכל תיעוד המקרה הזה משנות החמישים לא הוזכרה אף פעם המכונית האמריקאית אלא בעיקר הוזכרה היעלמותו של ילד ממעברת פרדס-חנה וחיפושים נרחבים של משטרת ישראל, שהסתיימו במסקנת המשטרה כי משה אסין-חסין נספה בשדה באותו היום בו נעלם. השוטרים אף העלו השערה כי משה אסין נטרף על-ידי תנים.

יש לציין שסיפור המכונית האמריקאית, שחלפה לה במקום וחטפה ילד קטן, איננו סיפור חדש. סיפור מסוג כזה הומצא עוד הרבה לפני שנת 1995. בשנת 1966 החלו משפחות יוצאי-תימן, שטענו כי ילדיהן נעלמו, להגיש טופסי עדות לוועדת החקירה בהלול-מינקובסקי, שהוקמה באופן רשמי בתחילת שנת 1967. בין כל טופסי העדויות מצאתי טופס עדות של משפחה בשם משפחת גבאי, שעלתה לארץ בשנת 1954 ממרוקו והייתה חלק מקבוצת המתיישבים הראשונים, שהקימו את מושב תירוש בחבל לכיש, שבאיזור בית-שמש.

משפחת גבאי הגישה תלונה לוועדת בהלול-מינקובסקי בשנת 1967 בגין היעלמות בנם, יצחק גבאי, שנעלם ממושב תירוש בחודש יולי 1956 ומאז לא נודעו עקבותיו. בטופס התלונה ציינה משפחת גבאי את כל פרטי המקרה וטענה כי מכונית מדגם ויליס, בה נהג החבר קוזלובסקי נסעה לה בשבילי המושב וחטפה עמה את הילד הקטן שלהם, יצחק גבאי. ומאז לא נודע מה עלה בגורלו. ועדת בהלול-מינקובסקי דחתה את התלונה הזו של משפחת גבאי בטענה שוועדת החקירה עוסקת בחקירת מקרי היעלמות ילדים מהשנים 1949-1951.

בדקתי בעצמי מה הסיפור מאחורי העדות הזאת של משפחת גבאי ומצאתי כי החבר קוזלובסקי הוא אפרים (פמה) קוזלובסקי, שהיה בשנות החמישים עובד בכיר בסוכנות היהודית והיה מסייע לעולים החדשים, שהקימו יישובים באיזור לכיש ופרוזדור ירושלים. אתם בטח שואלים מה העניין עם המכונית מדגם ויליס?. ובכן, באותם הימים היה קיים בארץ מפעל שהוא סניף מקומי בו יוצרו מכוניות של חברת קרייזר-פרייזר האמריקאית. לדגם המכוניות שיצרו כאן בארץ במפעל המקומי קראו ויליס. ממשלת ישראל קנתה מהמפעל המקומי של פרייזר-קרייזר מכוניות רבות מדגם ויליס, ששימשו את אנשי הממסד דאז לצורך מילוי תפקידם. סביר להניח שגם "החבר קוזלובסקי" נהג במכונית אמריקאית מסוג ויליס אך דיי ברור שנעשה כאן ניסיון להכפיש את שמו על-ידי כך שהאשימו אותו במרומז בחטיפת ילד קטן: יצחק גבאי ממושב תירוש.

ובכן, מה קרה עם הילד יצחק גבאי?. הילד יצחק נעלם מביתו אשר במושב תירוש, שבחבל לכיש, בחודש יולי 1956. מאמץ רב הושקע בזמנו בחיפוש אחר עקבותיו של הילד, מיד עם היעלמותו. המאמצים למציאתו תועדו בעיתונים של אותה תקופה אך לא הצליחו למוצאו. באותן שנים, נעלמו מספר ילדים מבתיהם במושבי העולים החדשים. חלקם נמצאו וחלקם לא נמצאו עד עצם היום הזה. תופעה זו תועדה בעיתונות של התקופה.

שנים רבות לאחר היעלמות הילד יצחק גבאי, פורסמו בתחילת אוקטובר שנת 1976 כתבות מעניינות בעיתון. בכתבות נכתב כי רועה בדואי המתגורר במאהל בדואי בצפון הארץ הגיע אל הרב גרוסמן, שהיה אז רבה הראשי של מגדל העמק, וטען בפניו כי הוא יהודי במקור ומביע רצון לחזור לחיק היהדות. בעקבות פרסום הכתבות הללו, פנו שלוש משפחות למשטרת ישראל וטענו בפניה כי הרועה הבדואי, שטוען כי הוא יהודי במקור, הינו הבן האובד שלהן, שנחטף בילדותו. גם ישראל גבאי ממושב תירוש, אביו של הילד הנעלם יצחק גבאי, פנה למשטרת ישראל וטען בפניה כי הוא בטוח שהרועה הבדואי, שהגיע אל הרב של העיר מגדל העמק בערב יום הכיפורים של שנת 1976 הינו בנו, יצחק גבאי, שנעלם בשנת 1956 וייתכן כי נחטף על-ידי הבדואים באיזור לכיש. ישראל גבאי אף ביקש ממשטרת ישראל שתבדוק את המקרה הזה כדי לקבוע האם מדובר בבן האובד שלו, יצחק גבאי. ישראל גבאי אף ביקש מהמשטרה שתזדרז לחקור את המקרה כי ייתכן שהאדם הבדואי עלול לחזור אל שוביו ולהישאר אצלם ללא יכולת להימלט מהם.

הרב גרוסמן חקר את הרועה הבדואי בעצמו וגם משטרת ישראל ניהלה חקירה בפני עצמה ומצאה כי להוריו של הרועה הבדואי הזה, עבדאללה שמו, נולד בשנות החמישים תינוק שנפטר. לא ברור כיצד הסתיים הסיפור המוזר הזה והאם נערכה בדיקה גנטית כלשהי על-מנת לקבוע האם הרועה הבדואי הוא אכן יצחק גבאי, בנו של ישראל גבאי ממושב תירוש או שהוא הבן האובד של משפחה אחרת אולם סיפור המכונית האמריקאית מדגם ויליס, שנסעה לה ברחבי המושב שבחבל לכיש ובתוכה נהג איש ממסד כלשהו, שחטף את הילד, הומצא כבר אז בשנת 1967 כדי להכפיש בכוונה אנשי ממסד. סיפור זה המכונית האמריקאית, שהומצא ככל הנראה על-ידי הוועדים של יוצאי-תימן, לא סייע בזמנו למשפחת גבאי למצוא את הבן האובד שלהם, יצחק גבאי.


אני מודה לאבשלום בן-צבי על הייעוץ והמידע בנושא אישים ודמויות בקליטת העלייה בשנות החמישים.


מצורפים הקישורים, הכתבות והמסמכים הבאים:

הפוסט שפרסם אבשלום בן צבי בנושא העדות של אפרת יהושע וסימה מלכי על היעלמותו של אחיהן, משה אסין-חסין:

קישור לכתבה: עבדאללה רוצה להיות רב (מעריב 1976)

http://www.jpress.nli.org.il/Olive/APA/NLI_heb/SharedView.Article.aspx?href=MAR%2F1976%2F10%2F13&id=Ar01100&sk=BBD6EFFC

אפרים (פאמה) קוזלובסקי- קורות חיים

http://www.palmach.org.il

פורסם בקטגוריה ילדי תימן | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

האם נעשו ניסוים בילדי תימן?

האחיות מלכה וחממה כהן המאושפזות בבית החולים הממשלתי בחיפה (רמב"ם) לאחר שעברו ניתוח עיניים, שהחזיר להן את מאור עיניהן. תמונה זו מופיעה בכתבה של עשי ויינשטיין משנת 1985.

סביר להניח שנתקלתם בתמונה המפורסמת הזאת בה נראות שתי ילדות תימניות המאושפזות בבית-חולים כלשהו, לאחר שעברו פרוצדורה רפואית. התמונה כמעט תמיד מוצגת לקוראים בצירוף הטענה, שנעשו ניסוים רפואיים בילדי העולים מתימן, שהגיעו לארץ במבצע על כנפי נשרים. יש אפילו שתי נשים מבוגרות (אחיות), ששמן חנה חדד ומזל ורדה, הטוענות שהן הילדות הללו המצולמות בתמונה ושהתמונה הזו צולמה במהלך אשפוזן בבית החולים דג'אני (צהלון) ביפו בשנת 1949.

האחיות חנה חדד ומזל ורדה אף טוענות שהן נלקחו בכח, הישר משדה התעופה לוד, כאשר נחתו כאן בארץ עם הוריהן, הועברו לבית החולים דג'אני ביפו ושם בבית החולים הוחזקו בכח והרופאים ערכו בהן ניסויים רפואיים בעיניים שלהן, דבר שגרם להן לעיוורון (כל אחת מהן איבדה את ראייתה בעין שמאל).

כל הסיפור המזעזע הזה על חנה חדד ומזל ורדה, הילדות האחיות שעלו לכאן מתימן, הובלו לבית החולים דג'אני ועברו ניסויים אכזריים (כמו שביצעו הנאצים ביהודים בתקופת השואה) תועד בסדרה נביאים בהפקתה של עמותת עמר"ם.

האמת לגבי הסיפור הזה היא קצת אחרת…

הילדות המצולמות בתמונה המוצגת לעיל הן האחיות מלכה וחממה כהן, בנותיו של יהודה סעיד כהן. משפחת כהן עלתה לארץ מתימן אי שם בסוף שנת 1949. האחיות מלכה וחממה היו עיוורות ועברו ניתוח בבית החולים הממשלתי בחיפה (כיום, רמב"ם) כדי להחזיר להן את מאור עיניהן. הניתוח הוכתר כהצלחה והאחיות כהן זכו למאור עיניים תקין. את התמונה הזאת של האחיות כהן ועוד מספר תמונות נוספות מאותה סדרה ניתן למצוא באתר לשכת העיתונות הממשלתית במדור שנקרא: אוסף התמונות הלאומי.

הניתוח שעברו מלכה וחממה כהן בבית החולים רמב"ם בחיפה בסוף שנת 1949 תועד גם בעיתונות של אותה תקופה. דיווח על הניתוח יוצא הדופן הופיע בעיתונים דבר, חרות, מעריב והפלסטיין פוסט.

בדצמבר 1985 פורסמה בעיתון ידיעות אחרונות כתבה של העיתונאית עשי ויינשטיין בה מופיעה התמונה של האחיות מלכה וחממה כהן בבית החולים בחיפה לאחר שעברו ניתוח עיניים. הכתבה עצמה עוסקת בפירוט המחלות בהן היו חולים ילדי העולים מתימן, מחלות שגרמו לתמותה רבה בקרבם.

בלוגר בשם א.א. קונספירציות בדק את הטענה של האחיות חנה חדד ומזל ורדה, הטוענות כי הן הילדות המצולמות בתמונה וכי הן עברו ניסוי רפואי מיותר בעיניים שלהן, שלא לצורך בריאותי, דבר שפגע בראייתן וגרם להן לעיוורון. א.א. קונספירציות גילה כי חנה חדד ומזל ורדה הן לא הילדות המופיעות בתמונה מתוך הכתבה, שפורסמה בעיתון ידיעות אחרונות בשנת 1985. התחקיר שלו נקרא: הניסוים בילדי תימן- הילדות שבתמונה.


העמוד המלא של עיתון הפלסטיין פוסט בו מופיעה הכתבה על האחיות כהן שעברו ניתוח עיניים בשנת 1949:

כתבה- blind sisters see again

כתבה בעיתון "חרות"- עוורות מלידה ראו אור

קישור לתחקיר של א.א. קונספירציות (הניסוים בילדי תימן- הילדות שבתמונה):

א.א. קונספירציות

כתבתה של עשי ויינשטיין בעיתון ידיעות אחרונות משנת 1985 (התמונה של האחיות מלכה וחממה כהן מופיעה בחלק 2):

כתבה עשי ויינשטיין חלק 1

כתבה עשי ויינשטיין חלק 2

פורסם בקטגוריה ילדי תימן | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

מי אני

אל העיסוק בנושא פרשת ילדי תימן הגעתי ממש במקרה בעקבות גלישה בפייסבוק וקריאת פוסטים שכתבו אנשים שונים על הנושא הסבוך הזה. מתוך עניין, העמקתי גם אני וקראתי חומרים רבים בארכיון המדינה, את מסקנות ועדות החקירה, תיקי חקירה של ילדים שנעלמו להוריהם ואף הצלחתי לפצח בעצמי או ביחד עם שותפים נוספים חלק מהסיפורים המוכרים לציבור בנושא זה.

בבלוג זה אני משתפת אתכם, הקוראים, בעובדות האמיתיות שמאחורי הסיפורים הללו ומאחורי תמונות מפורסמות. בנוסף, אני מציגה כאן גם תחקירים של אנשים נוספים, שכתבו ופרסמו פוסטים בנושא פרשת ילדי תימן.

שמי דנה מור.

https://www.facebook.com/profile.php

פורסם בקטגוריה מי אני | כתיבת תגובה