סיפורי ילדים מאומצים: ציונה היימן

בשנת 2002 פורסמה בעיתון ידיעות אחרונות כתבה של העיתונאית יהודית יחזקאלי על המאומצת ציונה היימן. כתבה זו הייתה חלק מסדרת כתבות של יהודית יחזקאלי, שעסקה בנושא המכונה פרשת ילדי תימן. את הכתבה עיטרה כותרת פרובוקטיבית, "יגאל אלון הביא אותי מבית החולים הביתה- מתנה לחברים", וציונה היימן סיפרה ליחזקאלי, ששמה של אמה הביולוגית הוא סאלם זכריה שהתגוררה במחנה העולים עין-שמר ושהיא עצמה נולדה בתאריך 29.3.1955 בבית החולים הסקוטי בטבריה. ציונה גם סיפרה כי הייתה מאושפזת בבית-חולים בירושלים עקב מחלתה וכשהבריאה, החליט מנהל בית החולים להכריז עליה כעל "ילדה אסופית", שלא יודעים מי הם הוריה, וכך הכשירו את מסירתה לאימוץ. היא גם סיפרה כי יגאל אלון מקיבוץ גינוסר הגיע לבית החולים בו היא הייתה מאושפזת מצויד במסמכי אימוץ וסידר את אימוצה. וכך לקח אותה עמו, ביחד עם רות אשתו, לקיבוץ גינוסר ומסר אותה במתנה לזוג חברים שלו, שהיה חשוך-ילדים.

הסיפור המפורסם הזה, סיקרן אותי מאוד, היות שכבר בדקתי מספר סיפורי מאומצים עוד לפני כן והבנתי שהילדים המאומצים של שנות ה-50 אינם ממש ילדים חטופים אלא תינוקות שאימהותיהם הביולוגיות לא רצו בהם לכן הם נמסרו למשפחות מאמצות. אבל לא ידעתי מה הסיפור של ציונה היימן ולא ידעתי האם היא באמת הייתה ילדה אסופית נטושה ללא הורים או שמא היא פשוט אושפזה בבית החולים בירושלים, בשל מחלתה, וכשהבריאה מסרו אותה לאימוץ ללא ידיעת הוריה הביולוגיים?.

במהלך חיפושיי אחר מידע נוסף על מאומצת זו, נתקלתי בכתבה נוספת של יהודית יחזקאלי, שפורסמה בשנת 2016 במרשתת. קראתי היטב את שתי הכתבות, זאת שפורסמה בשנת 2002 וזאת שפורסמה בשנת 2016. בכתבות הופיעו פרטים רבים וחשובים המשלימים זה את זה. הפרטים החשובים ביותר היו שמה של אמה הביולוגית של ציונה היימן שנקראה בפיה "סאלם זכריה" והעובדה שהיא מספרת כי נולדה בבית החולים הסקוטי בטבריה בתאריך מסוים 29.3.1955.

ניגשתי למנוע החיפוש באתר עיתונות יהודית היסטורית וכתבתי את השם סאלם זכריה (וגם: סלם זכריה) כי ציונה היימן טענה שזה שמה של אמה הביולוגית. מיד הופיעה בפני מודעה של משרד הסעד דאז הפונה לאישה בשם סעדה סלם זכריה, שילדה תינוקת בבית החולים הסקוטי בטבריה בחודש נובמבר 1950 ומסרה אותה לידי העובדת הסוציאלית בלשכת הסעד בטבריה. המודעה קראה לסעדה סלם זכריה לבוא ולקחת את התינוקת שלה, שננטשה על-ידה בנובמבר 1950 ולתת לה "הזדמנות שניה" לגדל את ילדתה. מיד הבנתי, שציונה היימן היא הילדה הזאת של הגברת סעדה סלם זכריה. בעקבות מציאת מודעה נוספת, הפעם של בית המשפט המחוזי בחיפה, הבנתי כי התאריך שציינה ציונה היימן בראיון ליהודית יחזקאלי (29.3.1955) הוא התאריך שבו התקיים הדיון בבית המשפט המחוזי בחיפה בנוגע לאימוצה של הילדה הנטושה הזו של הגברת סעדה סלם זכריה, הלוא היא ציונה היימן. כל הפרטים שהופיעו בכתבות של יהודית יחזקאלי, מפיה של ציונה היימן עצמה, התאימו. ורק ציונה היימן בעצמה יכולה הייתה להכיר את התאריך הכל-כך מיוחד הזה, שכן ככל הנראה זה התאריך המופיע על צו האימוץ שלה, מסמך אותו קיבלה ציונה מהשירות למען הילד בחיפה, בעת שהגיעה לפתוח את תיק האימוץ שלה.

בהמשך, הצלחתי לאתר מסמכים רבים הקשורים בילדה ציונה סלם (היימן), שננטשה כאמור על-ידי אמה בטבריה בחודש נובמבר 1950 וגיליתי שבבית החולים הסקוטי בטבריה נולדו בנובמבר 1950 שתי ילדות לאימהות ממוצא תימני. שתי האימהות הללו אמרו לצוות הרפואי של בית החולים כי הן לא מעוניינות לקחת את התינוקות שנולדו להן ולגדל אותן ועזבו את בית החולים בהשאירן את התינוקות. הצוות הרפואי של בית החולים בטבריה דיווח למשרד הסעד על שני המקרים הללו ועל סירובן של שתי האימהות לקחת את הילדות שנולדו להן וביקש ממשרד הסעד לתת הוראה מה לעשות עם הילדות. בהמשך, הועברו שתי הילדות הנטושות למוסד לילדים ויצ"ו ירושלים. לתינוקות (ילדות) קראו: ציונה סלם (ציונה היימן) ו-אורה זכריה. ציונה סלם נולדה ב-16.11.1950 ואילו אורה זכריה נולדה ב-26.11.1950.

יש לציין שבמהלך השנים, משנת 2002 ועד היום, פורסם ברשתות החברתיות סיפור מעוות ומסולף לחלוטין על קורותיה של המאומצת ציונה היימן. הסיפור שהופץ במרשתת גורס כי היא הייתה ילדה תימניה, שהוריה התגוררו במחנה ראש העין והיא טופלה בבית תינוקות בעיר בת-ים הרחק הרחק מהוריה. יום אחד באו הוריה לבקרה בבית התינוקות אשר בבת-ים ונאמר להם שהיא הועברה לבית-חולים בירושלים ומאז הם לא ראו אותה לעולם. משפחתה הגישה תלונה לוועדת כהן-קדמי בטענה כי ציונה, ילדתם (עיין ערך תלונה על-שם ציונה בת סלם סעיד וסעדה סלם), נחטפה מבית החולים דיר-עמר (איתנים) בירושלים.

את כל הסיפור המסולף הזה יצרו קבוצת פעילים מאנשיו של עוזי משולם. ועדת כהן-קדמי נעזרה בפעילים מתוך העדה התימנית וגם בפעילים שהם מאנשי עוזי משולם. פעילים מסוימים עבדו בצמוד לאחד החוקרים הראשיים של ועדה זו, עורך הדין יוסי יוסיפוב ונחשפו לחומרים ארכיוניים רבים ומגוונים בין היתר לרשימות ולתיקים של הילדים שטופלו במוסד לילדים ויצ"ו ירושלים ולרשימות וכרטיסי הילדים שטופלו בבית החולים דיר-עמר (איתנים) בירושלים. הפעילים ראו כי ילדה בשם ציונה סלם ממחנה ראש העין הייתה מאושפזת בבית החולים איתנים בירושלים ונפטרה ממחלת השחפת. וגם ראו כי יש ילדה בשם ציונה סלם, שהייתה מטופלת במוסד ויצ"ו בירושלים ונמסרה לאימוץ בגיל שלוש וחצי בקיבוץ גינוסר.

להזכירכם, פעילים אלו נחשפו לחומרים הארכיוניים ללא הצנזורה שאנו נתקלים בה בארכיון המדינה הכוללת כיסוי בצבע שחור מעל פרטים ושמות של ילדים ומאומצים. וכך היה בידיהם מידע ארכיוני שבאמצעותו הם יצרו "הלחמה מלאכותית" בין שתי ילדות שנקראו ציונה סלם והפיצו בקרב הציבור הרחב את הסיפור השקרי כי ציונה סלם, שהייתה מאושפזת בבית-חולים איתנים בירושלים, הבריאה ממחלתה ונלקחה על-ידי מפקד הפלמ"ח לשעבר, יגאל אלון, לאימוץ בקיבוץ גינוסר… סיפור לתפארת.

פעילים אלו אף התקשרו לביתה של ציונה היימן ובישרו לה כי היא ילדה חטופה, שהוריה הביולוגיים הם ממחנה ראש העין וכי היא הייתה מאושפזת בבית החולים דיר-עמר/איתנים בירושלים וכשהבריאה, ד"ר מנדס, שהיה מנהל בית החולים, הכריז כי היא ילדה אסופית וכך הכשיר את האימוץ שלה ואת חטיפתה מהוריה הביולוגיים. ואז הופיע יגאל אלון אשר לקח אותה לקיבוץ גינוסר כי רצה לדאוג לחברים שלו, שהיו חשוכי-ילדים.

הפעילים הללו אף סיפרו לתדהמתה של ציונה כי יש קבר בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים עליו כתוב השם שלה ציונה סלם, כפי שנקראה בילדותה, ופירוש הדבר כי היא נחטפה ובמסגרת הניסיון לטשטש את עקבות חטיפתה, בנה לה ה"ממסד" קבר מדומה הנושא את שמה. קבר ריק על-שם ילדה שנחטפה…

למרבה הצער, ציונה היימן אימצה בחום את הסיפור ההזוי והשקרי הזה, שאנשי עוזי משולם "מכרו" לה, במקום להתמודד עם העובדה שהיא תינוקת נטושה, שאמה הביולוגית לא רצתה בה. תינוקת, שלמרות נתוני הפתיחה הלא קלים של תחילת חייה, מצאה בגיל שלוש וחצי משפחה חמה, שגידלה אותה באהבה רבה.

______________________________________________________________________

הערות:

הסיפור האמיתי של הילדה המאומצת ציונה היימן פורסם לראשונה במרץ 2018 בעמוד הפייסבוק של nona dulberg עמה עבדתי במשך למעלה משנה. אולם, אני חייבת לציין, בגאווה רבה, כי פרסום הסיפור האמיתי של ציונה היימן הוא פרי תחקיר שלי. נונה דולברג העלתה את הסיפור הזה על הכתב בעמוד הפייסבוק שלה. קישור לפוסט על ציונה היימן נמצא למטה.

בתקופה שהתינוקת ציונה סלם (ציונה היימן) נולדה וננטשה בבית החולים הסקוטי בטבריה, הייתה תינוקת נוספת, שנולדה וננטשה באותו בית-חולים בדיוק. שמה של התינוקת הזו היה אורה זכריה, שנולדה ב-26.11.1950 וננטשה אף היא על-ידי אמה הביולוגית. תינוקת זו גם אומצה בילדותה וקיבלה שם משפחה חדש הידוע לי אך לא אחשוף את זהותה כיום כי אני שומרת על פרטיותה. התינוקת אורה זכריה, שננטשה אף היא בחודש נובמבר 1950 בבית החולים הסקוטי בטבריה, הועברה ביחד עם התינוקת ציונה סלם (ציונה היימן) מבית החולים בטבריה למוסד לילדים ויצ"ו ירושלים, לאחר שהיה ברור לצוות הרפואי בבית החולים בטבריה שהאימהות של שתי התינוקות הללו אינן רוצות לקחת הביתה ולגדל את הילדות שנולדו להן.

מדבריה של ציונה היימן בכתבה שפורסמה בשנת 2016 על-ידי יהודית יחזקאלי ניתן להסיק כי המשרד בחיפה אליו פנתה וקיבלה ממנו מסמכים חשובים אודות ילדותה הוא השירות למען הילד. שם קיבלה ציונה פרטים אודות אמה הביולוגית וככל הנראה, גם העתק של צו האימוץ שלה שנחתם בבית המשפט בחיפה ביום 29.3.1955. ברשתות החברתיות מופצות לעיתים קרובות טענות כאילו משרד הרווחה מסתיר מהמאומצים של שנות ה-50 מידע אודות ילדותם. גם במקרה זה, ניתן לומר שציונה היימן קיבלה את כל המידע שהיה בידי מערכת הרווחה בנוגע להוריה הביולוגיים ובנוגע לנסיבות אימוצה.

הילדה שהיתה מאושפזת בבית החולים דיר-עמר (איתנים) בירושלים ונפטרה ממחלת השחפת היא ציונה בת סלם סעיד וסעדה סלם ממחנה ראש העין. משפחתה הגישה תלונה לוועדת כהן-קדמי. חוקרי הוועדה מצאו תיעוד מלא ומסודר לאישפוזה ופטירתה ותיק החקירה שלה מוצג כאן למטה. ילדה זו היא לא ציונה היימן.

כל ועדות החקירה חקרו את מקרה האימוץ של הילדה ציונה היימן (ציונה יניב, לפני נישואיה). ומצאו כי מדובר בתינוקת שנולדה ב-1950 בבית החולים הסקוטי בטבריה לאישה תימניה, שנטשה את התינוקת שלה ונעלמה.

______________________________________________________________________

מצורפים הקישורים והמסמכים הבאים:

קטלוג בו מופיע הפוסט שפרסמה נונה דולברג בנושא ציונה היימן: ציונה היימן- עדכונים

https://www.webster.co.il/2019/04/27/5006/

דף העדות של ציונה היימן באתר של עמותת עמר"ם:

https://www.edut-amram.org/testimonies/ziyona-hayman/

פוסט של עמותת אחים וקיימים בנושא ציונה היימן:

https://www.facebook.com/AchimVekayamim/

הפצת הסיפור המסולף על ציונה היימן בפורום תפוז:

http://www.tapuz.co.il/forums/viewmsg/

קישור לאתר "ותיקי הגליל" בו מופיע תאריך יום ההולדת של ציונה היימן (17.11- כאמור תאריך לידתה האמיתי הוא 16.11.1950)

https://www.vatikim.org.il/ObjDoc.asp?

http://journalism.co.il/4370/

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

סיפורי ילדים מאומצים וסיפורים נוספים: סיכום תקופה

בקיץ 2017 התודתי לפרופיל פייסבוק שטרם הכרתי. היה זה פרופיל העונה לשם nona dulberg ובו מופיעה תמונה של אישה לבושה בצבע ורוד המחזיקה בידיה מסור חשמלי. סקרנותי גברה ונכנסתי לקרוא. בעמוד הפייסבוק הזה היו פוסטים רבים העוסקים בפרשה המכונה פרשת ילדי תימן.
הפוסטים שנכתבו על-ידי אישה בשם נונה דולברג עסקו בקליטתם של העולים מתימן, שעלו לארץ במבצע על כנפי נשרים, תיארו את הקשיים בקליטתם בארץ, המשבר החברתי-תרבותי שהעולים עברו במעבר מתימן לחיים במדינת ישראל המודרנית והטרגדיות של תמותת הילדים הרבה.
נונה יצרה רושם בפוסטים הללו, שטענת חטיפות הילדים התימנים היא טענה שגויה וכי הילדים הללו לא נחטפו אלא פשוט נפטרו. אני, שהושפעתי כמו רבים בציבור הישראלי מהתעמולה המופצת בשנים האחרונות בנושא רגיש זה, במסגרתה מושמעת הטענה כי מותם של ילדי תימן זוייף והם בעצם נחטפו, פניתי אל נונה דולברג במסנג'ר שבעמוד הפייסבוק שלה והתווכחתי עמה רבות כדי להבין מדוע היא מכחישה את חטיפות הילדים. במקביל או קצת לפני כן יצרתי קשר עם אנשים נוספים, שלימדו אותי דבר או שניים על האמת שמאחורי ה"פרשה" הזו. אט אט הבנתי מה באמת קרה כאן במדינת ישראל בשנות ה-50. ילדים רבים נפטרו ומשפחותיהם טוענות כי הם נחטפו וכי המדינה מטייחת את חטיפתם. מאז נעשיתי קוראת קבועה של הפוסטים של נונה דולברג ומדי פעם גם עזרתי לה מעט עם חומרים שמצאתי אני בעצמי בנושא פוסט כזה או אחר, שהיא כתבה בנושא ילדי תימן.

בינואר 2018 פורסמה כתבה בעיתון על האיחוד המשפחתי של המאומצת ורדה פוקס עם משפחתה הביולוגית. נונה הזדרזה והצליחה לפענח את הסיפור האמיתי מאחורי סיפור הילדה ה"חטופה" הזו וגילתה לציבור באמצעות שני פוסטים שכתבה, שורדה פוקס לא נחטפה בילדותה אלא פשוט ננטשה על-ידי אמה הביולוגית, שהייתה בחורה צעירה לא נשואה ופחדה שהוריה ידעו כי נכנסה להיריון מהארוס שלה טרם הנישואין.

הידיעה כי מדובר בסיפור חטיפה שקרי הביאה אותי להתעניין עוד יותר ולבדוק לעומק סיפורי מאומצים נוספים. במקביל גם סרקתי את ארכיון העיתונות בו מוצגות כתבות רבות משנות ה-50 וחיפשתי כתבות על תינוקות נטושים כי הבנתי, כמו נונה, שייתכן כי המאומצים הם ילדים שננטשו על-ידי הוריהם. וכך התחלתי לבדוק את סיפורו של המאומץ משה בכר וגיליתי באמצעות מסמכים מארכיון המדינה, שמשה בכר נולד לבחורה תימניה צעירה לא נשואה, שנכנסה להיריון מהחבר שלה שהבטיח לה שהוא יתחתן עמה. ולבסוף, לאחר הלידה, הבחור ההוא שהבטיח הבטחות פשוט נעלם ולא מימש את הבטחותיו. הבחורה הצעירה ניסתה לחפש את הבחור, שברח לה, ולשכנע אותו כי יתחתנו ויגדלו ביחד את הילד שנולד להם אך כשהבינה כי אין זה רצונו, ויתרה על התינוק, שהועבר למוסד לילדים, והיא עצמה כבר לא ממש התעניינה בו. גיליתי גם שמשה בכר גדל בילדותו אצל שתי משפחות מאמצות שונות, בנערותו התייתם מאמו המאמצת וגילה בהפתעה כי הוא ילד מאומץ, דבר שגרם לו לטראומה קשה, התחתן ועזב את הארץ ובבגרותו גם נפגש עם אמו הביולוגית שסיפרה לא, כמובן, כי הוא נולד בבית-מלון (למרות שנולד בכלל בבית החולים הדסה בירושלים) ושהוא נלקח ממנה בזדון, דבר שאינו נכון כלל וכלל. הצגתי את הסיפור הזה בפני נונה ואת כל המסמכים שמצאתי ובעקבות זאת נוצר לו הפוסט על המאומץ משה בכר.

המשכתי לשוטט באינטרנט ומצאתי באתר של עמותת עמר"ם את סיפורה של המאומצת אריאלה רייטר, שנולדה לבחורה רווקה שעלתה עם משפחתה לארץ מתורכיה ונכנסה להיריון, ככל הנראה, מהחבר שלה עוד בתורכיה. אמה הביולוגית של אריאלה רייטר, חנה פלקון, החליטה כי היא לא רוצה לגדל את התינוקת שנולדה לה. לכן, התינוקת הושמה במוסד לילדים ויצ"ו ירושלים. מאוחר יותר, חתמה חנה פלקון על מסמך ויתור אצל נוטריון ציבורי בירושלים. למען האמת, לא הייתי צריכה לטרוח רבות כדי למצוא את המסמכים הבסיסיים הנחוצים כדי להציגם בפוסט זה. אריאלה רייטר טרחה והביאה אותם לעמותת עמר"ם, שהציגו אותם לציבור הרחב. המסמכים כללו את צו האימוץ של הילדה יוספה פלקון בו מצויין כי האמא, חנה פלקון, ביקרה אצל נוטריון ציבורי בירושלים וחתמה על מסמך ויתור על ילדתה, הלא היא אריאלה רייטר. הצגתי לנונה את כל המסמכים הללו וכך נוצר לו הפוסט על המאומצת אריאלה רייטר. בשבועות שלאחר פרסום הפוסט, הצלחתי למצוא מסמכים נוספים בארכיון המדינה הכוללים את חקירת חוקרי ועדת כהן-קדמי בנושא מקרה האימוץ של אריאלה רייטר (לבקשתה של אריאלה כי תתקיים חקירה בנוגע לנסיבות אימוצה בילדותה). המסמכים כללו, בין היתר, רישומים של לידתה בבית החולים ביקור-חולים בירושלים וגם הצלחתי לאתר מסמכים נוספים שלה במוסד ויצ"ו ירושלים וגם את תיקה האישי במוסד זה. יש לציין כי אריאלה רייטר סבורה עד היום כי היא נחטפה מאמה הביולוגית על-ידי הרופאים וה"ממסד" דאז.

המשכתי לנבור בארכיון המדינה מתוך סקרנות רבה ונתקלתי בתיק החקירה של הילד פלטיאל רדא. הילד פלטיאל רדא עלה לארץ עם אמו ואחיו הגדולים הישר למחנה עתלית. בינואר 1949 הועבר פלטיאל עם עוד 15 ילדים עולי תימן למוסד הילדים ויצ"ו ירושלים כי לא היה בית-תינוקות מסודר במחנה עתלית. בגלל טעות טראגית, פלטיאל הועבר בהמשך לבית התינוקות במחנה ראש העין, למרות שאמו עברה מעתלית להתגורר במעברת קדימה שבשרון. וכך דרכיהם לא נפגשו מאז והילד פלטיאל אבד למשפחתו לעולמי עד. כשקראתי את שני תיקי החקירה של פלטיאל רדא, שמתי לב ששמו של ילד נוסף שורבב לתיק- הילד משה שרפי. בתחילה, לא הבנתי מי הוא ומדוע הוא קשור לתיק הזה העוסק בחקירת היעלמותו של הילד פלטיאל. לאחר שקראתי שוב ושוב את החומר, הבנתי כי התינוק משה שרפי נולד לאישה בשם רחל שרפי, שילדה אותו בבית החולים הדסה תל-אביב וכי הוא נולד לה מחוץ לנישואין. רחל שרפי החליטה לנטוש את תינוקה שנולד לה בהיריון לא רצוי ונעלמה מבית החולים ימים ספורים לאחר הלידה. גם המשטרה לא הצליחה לאתרה והתינוק הנטוש משה שרפי הועבר למוסד לילדים ויצ"ו תל-אביב ובהמשך נמצאה לו משפחה מאמצת- משפחת וכטל מכפר-אונו (כיום, קרית-אונו). המשפחה החדשה קראה לתינוק שאימצה- אורי וכטל. בנוסף, מצאתי סרטון וידאו משנת 2012 בו מופיע אורי וכטל עם שתי נשים. מסתבר, שאורי וכטל טוען ששתי הנשים הללו הן קרובות משפחה שלו וכי מדובר בסרטון המציג איחוד משפחתי בין ילד מאומץ, שנחטף בילדותו, לבין קרובות משפחתו הביולוגיות. שתי הנשים הללו הן שמחה ינאי, אחותו של פלטיאל רדא הילד שהלך לאיבוד, ושושנה בנטוב, אשתו של חיים בנטוב (במקור: חיים רדא, אחיו של פלטיאל). את ה"איחוד המשפחתי" ליוו עורכי הדין, שטיפלו במשפחת רדא במהלך השנים בהן חיפשה המשפחה את הילד פלטיאל. מצאתי גם את העדות של אורי וכטל, שהעיד בפני ועדת כהן-קדמי וניסה לשכנע את השופטים ואת הפרקליטה דרורה נחמני-רוט כי הוא בעצם התינוק פלטיאל רדא שנחטף בילדותו… הפרקליטה ענתה לאורי וכטל נחרצות כי הוא איננו התינוק פלטיאל רדא, מכיוון שבדיקת ה-dna שלו מול משפחת רדא יצאה שלילית וגם ידוע לה שהוא בעצם תינוק ששמו משה שרפי, בנה של רחל שרפי, שננטש מיד עם לידתו. לאור כל המידע שמצאתי, הבנתי שאורי וכטל הוא בעצם מתחזה- מתחזה להיות הילד פלטיאל רדא ומציג עצמו כילד חטוף. הסברתי את כל הסיפור הזה לנונה דולברג והצגתי בפניה את כל המסמכים ומכאן נוצר הפוסט על המאומץ אורי וכטל. נונה, כמובן, טרחה רבות לבדוק את כל הפרטים בדקדקנות ולאשרם.

המשכתי בדרכי והתעניינתי בעוד סיפורי מאומצים. הפעם סיקרן אותי הסיפור על המאומץ יהודה קנטור, שטען נחרצות כי בגלל שנחטף בילדותו נעשה לו עוול והוא נעקר בזדון מעדתו. איתרתי את העדות של יהודה קנטור בפני ועדת כהן-קדמי בשנת 1996. יהודה קנטור סיפר לשופטי ועדת החקירה, שחקרו אותו על דוכן העדים, שהוא אינו יודע הרבה על ילדותו המוקדמת, שיש בידיו תעודת-לידה שהונפקה עבורו בעיר חדרה עם שם אמו הביולוגית ושמו המקורי וכי הוא גדל במוסדות ילדים עד גיל שלוש בערך. הוא גם סיפר כי אמו הביולוגית הופיעה בפני שופט ונשבעה מולו כי היא לא רוצה לגדל את התינוק שנולד לה. מצאתי בנוסף גם את פרופיל הפייסבוק שלו בו הוא מציג לציבור את תעודת הלידה שלו ופרטים משמעותיים נוספים. הצגתי בפני נונה את כל המסמכים שמצאתי בנושא המאומץ הזה אך לא ידענו כיצד נוכל לשכנע את הציבור, שאמו הביולוגית של יהודה קנטור אכן ויתרה עליו ושהוא לא נחטף ממנה. בשיטוטיי הרבים באתר עיתונות יהודית היסטורית, הצלחתי לאתר שתי כתבות עיתון ישנות מאוד מאוקטובר 1950. בכתבות תואר מקרה של נטישת תינוק במחנה עין-שמר ג'. מדובר היה על תינוק שנמצא נטוש בשירותים של המחנה ככל הנראה כי אמו לא רצתה בו. תאריך מציאת התינוק הנטוש היה יומיים לאחר תאריך לידתו של יהודה קנטור, כפי שהוא כתוב בתעודת הלידה שלו. ונכתב בכתבה שמדובר בתינוק נטוש בן יומיים. הצגתי בפני נונה את כל המסמכים שמצאתי ואת כתבות העיתון והיינו בטוחות שאכן מדובר במאומץ יהודה קנטור. בעקבות הגילוי שלי, נונה סרקה את ארכיון העיתונות והצליחה למצוא שתי כתבות נוספות המתארות את מציאת התינוק הנטוש במחנה עין-שמר. בכתבות אלו נמצאו פרטים חשובים ביותר: שמה של אמו הביולוגית- זוהרה מדעי, ושמה של סבתו הביולוגית- חממה מדעי. וכך נוצר לו הפוסט על המאומץ יהודה קנטור.

בהמשך עבודתי על סיפורי המאומצים, התחלתי לבדוק את סיפורה המפורסם של צילה לוין. ידעתי שצילה לוין גדלה בקיבוץ עין המפרץ, ידעתי שאישה בשם מרגלית עומיסי טוענת שצילה לוין היא הבת שנחטפה/נלקחה ממנה ובהמשך מצאתי כתבת עיתונות בארכיון המדינה המתארת את האבסורד שבסיפור הזה, היות שצילה לוין נולדה בספטמבר 1948 ואילו מרגלית עומיסי עלתה לארץ בספטמבר 1949. ממש אם ובת. גם נוכחתי לדעת, מתוך קריאת כתבות עיתונות בהן התראיינה צילה לוין, שהיא איננה מסתירה את העובדה כי נולדה בספטמבר 1948 עוד לפני שהחל המבצע המיוחד להעלאת יהודי תימן- מבצע על כנפי נשרים. הבנתי גם, שוועדת החקירה בדקה ביסודיות סיפור זה מכיוון שהוא "סיפור דגל" כי צילה לוין נחשבה לילדה התימניה החטופה הראשונה והמפורסמת ביותר. מצאתי באתר בית העלמין בסקרמנטו קליפורניה את תאריך לידתה האמיתי של צילה לוין ובמקביל נונה הצליחה לאתר את צו האימוץ המקורי של צילה לוין המאשר שהיא אומצה כחוק בינואר 1949, הרבה זמן עוד לפני שמרגלית עומיסי עלתה לארץ. הרבה זמן גם לפני שמחנה ראש העין הוקם. פרטים אלו מאירים באור מגוחך את טענתם של צילה לוין ועורך הדין רמי צוברי כי צילה לוין נחטפה מבית התינוקות שבמחנה ראש העין, שהוקם רק בספטמבר 1949… נונה אף הצליחה לאתר כתבת עיתונות חשובה ביותר בה מתואר דבר מציאתה של תינוקת אסופית בת-יומה, שנמצאה בתחנת רכבת ליד שכונה ערבית בחיפה. תאריך מציאתה של התינוקת האסופית תאם להפליא את תאריך לידתה של צילה לוין- 10.9.1948. אני הצלחתי למצוא עוד כתבה או שתיים המתארות את אותה אסופית שנמצאה. לבסוף, לפני שנונה החלה בכתיבת הפוסט, הבחנתי לפתע בפרט חשוב ביותר הכתוב בתיק החקירה העוסק בהיעלמותה של סעדה קומימי, בתה האובדת של מרגלית עומיסי. היה זה משפט שכתב יוסי יוסיפוב, חוקר ועדת כהן-קדמי, שנפגש עם מרגלית עומיסי בנובמבר 1995. יוסיפוב כתב, שמרגלית עומיסי טוענת, שצילה לוין היא הבת שנעלמה לה במחנה ראש העין. זה היה בנובמבר 95 ואילו צילה לוין התפרסמה לראשונה בעיתונות כאן בישראל רק בקיץ 1997… דבר זה הביא אותנו למסקנה שכל סיפור ה"איחוד אם ובת" הזה תוכנן מראש כבר בשנת 1995 וכל המפגש הכביכול "ספונטני" בין מרגלית עומיסי לצילה לוין באוגוסט 97 לא היה ממש ספונטני אלא מתוכנן לפרטי פרטים כבר משנת 1995…

את הסיפור של המאומצת הבאה, ציונה היימן, פיצחתי אני לבדי ללא עזרה מאיש. עשיתי זאת בעזרת שתי הכתבות של העיתונאית יהודית יחזקאלי, שראיינה בעבר את ציונה היימן ובאמצעות מנוע החיפוש באתר עיתונות יהודית היסטורית, שאיתר עבורי מודעה בעיתון בה מתבקשת אמה הביולוגית של ציונה היימן, סעדה סלם זכריה, ליצור קשר עם מערכת הסעד ולבוא לקחת את בתה, שנולדה לה בבית החולים הסקוטי בטבריה בנובמבר 1950. ברגע שקראתי את הכתבות של יחזקאלי ומצאתי את המודעה בעיתון, הבנתי שציונה היימן היא לא הילדה ציונה סלם ממחנה ראש העין, שהייתה חולה בשחפת, אושפזה בבית-חולים דיר-עמר (איתנים) בירושלים ונפטרה, אלא מדובר בילדה אחרת, ילדה מ"סיפור אחר"… בהמשך, גיליתי שהיו שתי תינוקות-ילדות, שנולדו לאימהות עולות מתימן, האחת גרה במעברת ראש פינה והאחרת במעברת חלאסה (קריית-שמונה). שתי האימהות ילדו את התינוקות שלהן בבית החולים הסקוטי בטבריה בנובמבר 1950 בתאריכים שונים. שתיהן אמרו לצוות הרפואי, מיד לאחר הלידה, כי הן לא רוצות לגדל את התינוקות שילדו. בסופו של דבר, בית החולים הסקוטי בטבריה העביר את שתי התינוקות-ילדות הנטושות הללו למוסד ויצ"ו ירושלים כי אימהותיהן ויתרו עליהן. לילדות הללו קראו: ציונה סלם ו-אורה זכריה. ציונה סלם הפכה במהלך השנים לציונה היימן ואילו אורה זכריה קיבלה שם משפחה חדש כאשר אומצה (זהותה כיום שמורה עמי). כאמור, היו שתי ילדות בשם "ציונה סלם": 1. ציונה סלם מראש העין, שנפטרה משחפת בבית-חולים בירושלים. 2. ציונה סלם, שנולדה בטבריה (שהפכה עם השנים להיות ציונה היימן ואומצה בקיבוץ גינוסר).
את כל התחקיר שלי ואת כל המסמכים שמצאתי הצגתי בפני נונה דולברג, שהעלתה את כל הסיפור הסבוך הזה על הכתב. מכיוון שאנשי עוזי משולם השתתפו בכל הליך בדיקת החומרים הארכיוניים של בתי החולים ושל ויצ"ו ירושלים ובגלל ששתי הילדות הללו נקראו במקור ציונה סלם, הסקתי כי היה קל מאוד לאנשי עוזי משולם להמציא סיפור דמיוני שכזה על ילדה בשם ציונה סלם, שאושפזה בבית-חולים דיר-עמר (איתנים) בירושלים וכשהבריאה נשלחה לאימוץ בקיבוץ גינוסר בתיווכו של יגאל אלון, שלקח אותה לקיבוץ והביא אותה מתנה לחברים שלו… בפועל, ציונה סלם (הילדה מראש העין), שהייתה חולה בשחפת, נפטרה ממחלתה. 
יש לציין, שוועדת החקירה בהלול-מינקובסקי וגם ועדת כהן-קדמי בדקו ביסודיות את מקרה האימוץ של ציונה היימן ומצאו, כמובן, שמדובר בתינוקת נטושה, שאמה הביולוגית לא רצתה בה כבר מרגע שנולדה.

את סיפורה האמיתי של הילדה ה"חטופה" מרים שוקר הבנתי מתוך עיון במסמכים של ועדת בהלול-מינקובסקי וממסמכים של בית החולים הדסה ראש העין בהם תואר מקרה של ילדה עזובה בשם מרים שרעבי. אותה ילדה הייתה עזובה במחנה העולים ראש העין לתקופה ארוכה של שנה ו-4 חודשים בהם שהתה בבית התינוקות המקומי ובבית החולים הדסה ראש העין מבלי שידעו מי הם הוריה והיכן הם. במלאת שנה להיותה עזובה ללא הורים, החלו המאמצים למציאת הוריה אך היה קושי משמעותי למצוא אותם מכיוון שכל האנשים שטיפלו בילדה זו וכן מנהלי המחנה חשבו, בטעות, ששמה הוא מרים שרעבי, כי משפחת שוקר הייתה קשורה ל"חמולת שרעבי", ואילו שמה האמיתי היה, כאמור, מרים שוקר. וגם כאשר היא אושפזה בבית החולים המקומי היא הייתה רשומה שם בשם מרים שרעבי. השגיאה הזו גרמה לכך שלא הצליחו למצוא את הוריה הביולוגיים, מכיוון שחיפשו משפחת שרעבי כלשהי במקום לחפש את אמה, שמעה שוקר, שעברה לגור בעין-שמר ובפרדסיה בחודש יוני 1950 ואת אביה, דוד שוקר, שעבר כבר באוגוסט 1950 להתגורר במעברת גדרה בהשאירו את בתו מרים במחנה ראש העין לבדה. הסברתי לנונה את כל הפרטים על הילדה העזובה מרים שרעבי, שהיא בעצם מרים שוקר. נונה הצליחה לאתר מסמך של ועדת שלגי שבו רשומה שמעה שוקר כ"שמעה שרעבי" ומכאן שזהו שם נעוריה או שם החמולה אליה הייתה שייכת. אני גם מצאתי מסמך בו מתאר דוד שוקר את חיפושיו אחר בתו מרים ואת נדודיו בין בתי החולים השונים ואת הכתבה משנת 1963 בה מתואר האב דוד שוקר המחפש נואשות אחר בתו מרים. ונונה הצליחה לאתר מסמכים מתוך החקירה שחקר ד"ר דב לויטן בשנות ה-80 המתארים את ביקורו של דוד שוקר בבית החולים דיר-עמר (איתנים) בירושלים בתחילת שנת 1953 במאמציו למצוא את בתו. הדבר היה מוזר כי מתוך בדיקה שערכתי בכל כרטיסיות הילדים, שאושפזו בבית החולים איתנים בירושלים, לא נמצא שמה של בתו (לא מרים שוקר ולא מרים שרעבי). לעומת זאת, מצאתי מסמכים המעידים על אשפוזה של מרים שרעבי בעיקר בבית החולים המקומי הדסה ראש העין. בחומרים של ד"ר לויטן, שמצאה נונה, היה מכתב של עורך-דינו של דוד שוקר, שייצג אותו בשנת 1963. עורך הדין טען כי דוד שוקר הגיע למחנה ראש העין בחודש ספטמבר 1950, כחודש לאחר עזיבתו את המחנה, כדי לקחת או לבקר את בתו מרים, שהשאיר במחנה ראש העין, והוא לא מצא אותה כי היא הוסעה באותו יום לבית-חולים איתנים בירושלים לבדיקת החשד למחלה בריאותיה (חשד לשחפת). חשוב להבין כי אין שום מסמך המעיד על כך שמרים שוקר הייתה מאושפזת בבית החולים איתנים בירושלים ובאופן כללי מצאתי כתבות בהן מתוארת פתיחתו של בית-חולים חדש לחולי ריאות דיר-עמר (איתנים) בירושלים רק בחודש אוקטובר 1950. לאחר חקירה מעמיקה ובדיקת הפרטים, נונה העלתה על הכתב את כל ממצאי התחקיר שלנו.

את האחים התאומים שושנה ודני משולם, ש"נחטפו" מבית החולים אסף הרופא (סרפנד) בשנת 1950 מיד עם לידתם, איתרתי ברשימות בית התינוקות ויצ"ו ירושלים על-ידי חיפוש זוגות של אחים תאומים (בן ובת) ופסילת פרטים שאינם מתאימים. כך הגעתי למסקנה ששם משפחתם של התאומים שושנה ודני הוא משולם (בדף העדות של עמותת עמר"ם הם מופיעים כ-שושנה מ. ו-zahi. M). בהמשך, הצלחתי לאתר את שמם גם ברשימות הילדים שטופלו במוסד ויצ"ו אם וילד בתל-אביב ושם גם ראיתי לראשונה את שמות הוריהם- ברכה ויהודה משולם מנס-ציונה. לאחר מכן, איתרתי את היולדת ברכה משולם ואת התאומים שלה, שושנה ודני, בספר קבלת חולים של בית החולים אסף הרופא. ואז התברר לי שברכה משולם אושפזה במחלקת ריאות. בעקבות קריאה בעבר על המקרה הזה של הילדה שושנה במקומות שונים באינטרנט, ידעתי שאמא שלה הייתה חולה אבל לא ידעתי עד אותו הרגע שמדובר במחלת ריאות אולי בשחפת. מרגע שמצאתי רישום זה, התחלנו אני ונונה להבין שייתכן שברכה משולם הייתה חולה בשחפת והיות שאנחנו ידענו מקריאה קודמת באינטרנט, שנכתב כי היא נפטרה ממחלתה, התחלנו לסרוק, כל אחת מאיתנו בזמנה החופשי, כרטיסים רבים של הליגה למלחמה בשחפת בתקווה למצוא הוכחה לכך שברכה משולם הייתה חולה בשחפת ונפטרה כתוצאה ממחלתה. אך הכרטיס המיועד לא נמצא. והתסכול רק גבר וגבר. נונה המשיכה להזמין תיקים מארכיון המדינה בתקווה למצוא מסמך כלשהו המשמש כהוכחה למחלתה של ברכה משולם. ואז, ביום שישי אחד בבוקר, כאשר כבר התייאשנו לחלוטין… נמצא המסמך המיוחל. נונה הצליחה למצוא את המסמך החשוב הזה, שמעיד על מחלת השחפת בה לקתה ברכה משולם, על אשפוזיה בבית-חולים מיוחד לחולי שחפת ובבית החולים אסף הרופא לקראת לידת התאומים. ובסופו של דבר, לאחר שהפצרתי בנונה, שתחפש את קברה של ברכה משולם בבית העלמין בנס-ציונה, אותר הקבר ונונה אף ביקרה בבית העלמין והניחה פרח על קברה של ברכה. לסיכום, ניתן לומר, שברכה משולם הייתה חולה בשחפת עוד כשהייתה בהיריון עם התאומים שושנה ודני משולם. היא נפטרה ממחלתה לאחר ארבע שנים ממושכות של מחלה וסבל. התאומים שלה גדלו במוסדות לילדים כי לא יכלה לטפל בהם בשל מחלתה ולא כי הם נחטפו ממנה. וכשנונה העלתה על הכתב את כל קורות המשפחה הזו, התנפץ לו עוד סיפור שקרי על "חטיפת" תינוקות בני יומם.

גם את הסיפור על הילדה אורה שרה בוכריס, שאושפזה בבית החולים פוריה בטבריה, והד"ר סטנלי לוין, ששהה באותו הזמן בבולטימור ארה"ב ומישהו בבית החולים פוריה "זייף" את חתימתו וכתב על גיליון המחלה של הילדה אורה שרה בוכריס כי היא נפטרה, פיצחתי אני בעצמי. תחילה, מצאתי את שמה ותאריך פטירתה של הילדה שנפטרה, שרה בוכריס, ברשימות של חברה קדישא טבריה בארכיון המדינה. הילדה הזו נפטרה בחודש יולי 1956. בהמשך, איתרתי קבצים מארכיון המדינה בהם יש מסמכים רבים של בית החולים פוריה בטבריה ומתוכם משתקפת התמונה המלאה- ד"ר סטנלי לוין עבד בפועל בתקופה בה אושפזה הילדה אורה שרה בוכריס בבי"ח פוריה ונפטרה. הוא עצמו, ככל הנראה, הורה לחתום את שמו שלו בגיליון המחלה שלה. למעשה, ד"ר לוין עבד בבית החולים פוריה כמנהל מחלקת הילדים עד סוף חודש נובמבר 1956 ורק אז, בחודש דצמבר 1956, טס לחו"ל לבולטימור ארה"ב להשתלמות שלו.
הצגתי בפני נונה את כל המסמכים שמצאתי על הסיפור הזה על הרופא ד"ר לוין וכשהיא פרסמה את הפוסט הזה, נופץ לו עוד סיפור דמיוני, שנשען בעיקר על הטעות של אשתו של ד"ר סטנלי לוין, שחשבה שהיא ובעלה טסו לבולטימור ארה"ב בתחילת שנת 1956, למרות שבפועל הם טסו רק בדצמבר 1956 בסוף השנה האזרחית.

על עבודתי המשותפת עם נונה דולברג ביצירתם של פוסטים נוספים קצרה היריעה מלהרחיב. עבדתי ביחד עם נונה על הפוסט העוסק בד"ר פאול סטרהובסקי ומעון שבתאי לוי. ביחד, ניסינו להסביר לציבור הזועם המושפע מאוד מהכתבה הפרובוקטיבית והמסולפת, שפורסמה ככל הנראה ביוזמתה של חברת הכנסת (לשעבר) נורית קורן, שטענה כי כל נושא מעון הילדים שבתאי לוי לא נחקר כיאות על-ידי ועדת החקירה כהן-קדמי וכי ילדים רבים, שטופלו במעון זה, נמסרו לאימוץ סתם כך ללא רשות הוריהם. במהלך עיון בתיקי מעון שבתאי לוי שבארכיון המדינה, הבנתי שדווקא נעשתה כאן חקירה מעמיקה בנושא מעון שבתאי לוי על-ידי משרד החקירות גוט בן-אשר, שביצע את החקירה עבור ועדת כהן-קדמי. הסתבר לי, שהחוקרים מצאו שרוב הילדים שטופלו במעון זה שהו שם לפרק זמן לא ארוך עד הבראתם ואז חזרו לבית הוריהם. המעון הוקם בשנת 1952 וטופלו בו ילדים רבים לאו דווקא ילדי העולים מתימן. במעון זה גם טופלו תינוקות שאימהותיהם ילדו אותם ולא רצו לגדל אותם ומשהסתבר שהאימהות הביולוגיות אינן מעוניינות בתינוקן, הועברו התינוקות לאימוץ. דוגמאות ופרטים גלויים של תינוקות, שטופלו בשבתאי לוי ונמסרו לאימוץ, ניתן לראות בדו"חות החקירה של גוט בן-אשר המוצגים לציבור בארכיון המדינה. אני קראתי את הדוגמאות הללו ואף מצאתי את שמותיהם של הילדים ברשימות הילדים של מעון שבתאי לוי. זה אכן נכון שד"ר סטרהובסקי הנפיק מכתב רפואי לכל ילד שנמסר לאימוץ. במכתב הרפואי צויין שמו הפרטי של הילד ללא שם משפחתו המקורי אך יש לזכור כי מדובר בתינוקות, שאימהותיהם לא רצו בהם ולא בילדים חטופים שהועברו לאימוץ. כמו כן מצאתי שני מקרים של ילדים, שטופלו במעון שבתאי לוי, שנולדו לאימהות שלא יכלו לגדל אותם, שהו במעון שבתאי לוי לתקופה קצרה יחסית ואז הועברו למשפחת אומנה, בידיעת הוריהם הביולוגיים, מסיבות סוציאליות מוצדקות. מקרה אחד מבין השניים (הילד דניאל טוויזר שבנערותו פגש את אמו הביולוגית) הוצג בפוסט זה.

כמו כן, השתתפתי ביצירתו של הפוסט על הילד צבי רטיג (שנפטר ממחלה בשנת 1950), הפוסט בידינו הוכחות והפוסט העוסק בנושא הילדים העלומים.

אסכם ואומר כי חלפה לה שנה של עבודה אינטנסיבית במהלכה גיליתי וגילינו, ביחד ולחוד, את הפרטים האמיתיים שמאחורי סיפורים מפורסמים רבים. שמחתי לשתף אתכם, הקוראים, במקצת מהאירועים ש"מאחורי הקלעים" בפוסטים של נונה דולברג המוכרים לרבים.


הערה בנושא המאומצת ורדה פוקס:

ורדה פוקס החלה לחפש אחר הוריה הביולוגיים באמצע שנות ה-80. היא פנתה לד"ר דב לויטן, שעסק בחקירת היעלמם של ילדי תימן. אני מציגה כאן (למטה) מסמכים שמצאתי מתוך מחקרו של לויטן המצביעים בבירור על כך שבידיה של ורדה פוקס היה במשך כל השנים את שמה הבדוי של אמה הביולוגית (אסתר ארזי או: הרזי) וגם את הכתובת הבדויה (רח' הנביאים בחיפה), שאמה הביולוגית, יוכבד חיון, מסרה לצוות הרפואי בבית החולים הדסה תל-אביב . כמו כן, תוכלו למצוא בין המסמכים הללו גם את הכתבה, שפורסמה בשנת 1985, בה מצהירה ורדה פוקס, שהיא ילדה תימניה חטופה המחפשת אחר הוריה הביולוגיים. אני מניחה כי ורדה פוקס קיבלה את כל הפרטים הללו מהשירות למען הילד, בעת שפנתה לפתוח את תיק האימוץ שלה. בשום אופן, אמה הביולוגית של ורדה פוקס לא נקראה בשם הבדוי ימימה מזרחי, כפי שטוענת עופרה מזור, אחותה של ורדה פוקס. 


מצורפים קישורים של הפוסטים וקבצים בהם יש מסמכים נוספים בנוגע למאומצים הנזכרים לעיל:

פוסט: ורדה פוקס- כרוניקה של הונאה

פוסט: ורדה פוקס- עיריית תל אביב מודיעה בזה…

מסמכים מתוך מחקרו של ד"ר דב לויטן: ורדה פוקס עמוד 29 והלאה

פוסט: משה בכר

משדר רדיו של יעל צדוק משנת 1994 בהשתתפות משה בכר עמודים 61-66

תיק חקירה: מקרה האימוץ של משה בכר

משה בכר: ויצו ירושלים עמודים 32-38 (כריכת התיק מארכיון המדינה)

משה בכר: ויצו ירושלים עמודים 32-38

פוסט: יהודה קנטור

עדותו של יהודה קנטור בפני ועדת כהן-קדמי עמודים 82-102

פוסט: אריאלה רייטר

פוסט: אורי וכטל

פוסט: צילה לוין- ה"חטופה" הראשונה

פוסט: צילה לוין- גלגל הצלה

פוסט: שושנה (שושנה ודני משולם)

פוסט: ציונה היימן- עידכונים

פוסט: מרים שוקר

כתבה שפורסמה בעיתון "הבוקר" בשנת 1963: דוד שוקור מחפש את בתו

פוסט: בידינו הוכחות

פוסט: ד"ר סטנלי לוין

פוסט: ד"ר סטריהובסקי

פוסט: הילדים העלומים

מסמכים נוספים הקשורים לפוסט בנושא ורדה פוקס (רישום של היולדת אסתר הרזי מיום 25.7.1950 כפי שהוא מופיע בספר קבלת-חולים של בית החולים הדסה תל-אביב):

 

 

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

סיפורי "כמעט חטיפה": יונה כהן

"הילדה שחזרה מאי-שם"…

בשנת 1968 הגישה ועדת החקירה בהלול-מינקובסקי את הדו"ח הסופי שלה לממשלת ישראל ושלחה מכתבי תשובה למשפחות שהגישו תלונות על היעלמות ילדיהן בשנים 1949-1954. ועדה זו מצאה כי רוב ילדי תימן, שהוריהם התלוננו על היעלמותם, נפטרו וארבעה מהם נמצאו בחיים. ארבעת הילדות שנמצאו בחיים הם: מרים שוקר שהוריה עזבו אותה במחנה ראש העין למשך תקופה ארוכה של מעל לשנה ולכן נמסרה לאימוץ, רחל סעדי שהייתה תינוקת יתומה מאמה ואביה שם אותה לטיפול במוסד ויצ"ו ירושלים ומאוחר יותר הסכים כי תימסר לאימוץ אצל משפחה אחרת, חנה חאלי שהוריה עזבו אותה במחנה עתלית ולכן נמסרה למשפחת אומנה ומשפחתה פגשה אותה כבר בשנת 1963 וילדה נוספת בשם יונה (חממה) כהן שהייתה מטופלת בבתי-חולים לתקופה ארוכה עקב מחלת הפוליו בה לקתה ואמה טענה כי הרופאים והאחיות ניסו לחטוף אותה ולכן היא הגישה תלונה לוועדת בהלול-מינקובסקי.
אסתר כהן, אמה של יונה-חממה כהן, טענה בפני ועדת בהלול-מינקובסקי כי הילדה שלה חלתה במחלת שיתוק ילדים (פוליו) טופלה תחילה בבית-חולים אסף הרופא (סרפנד) ולאחר מכן הועברה לבית החולים רמב"ם בחיפה. היא סיפרה כי היא בעצמה הגיעה לבית החולים רמב"ם בחיפה כדי לבקר את ילדתה שהייתה מאושפזת שם וכשהגיעה לבית החולים נוכחה לדעת כי הצוות הרפואי במקום הלביש את ילדתה בבגדים יפים מתוך כוונה למסור אותה לאימוץ.
אסתר כהן אף הרחיבה בתיאוריה וסיפרה כי היא נאלצה להיאבק בצוות הרפואי כדי שיסכים לשחרר את יונה-חממה שלה וכך מנעה בכוחותיה האחרונים את חטיפת בתה התינוקת. אסתר אף תיארה בפירוט רב כיצד נראה בית החולים מבחוץ, איזה סוג של לבוש לבשה ילדתה באותו יום כשהיא כמעט נחטפה לאימוץ ואף ציינה בעדותה כי היה זה ערב יום כיפור. אסתר כהן אף סיפרה כי היא הכריחה את צוות בית החולים למסור לה את ילדתה והיא הוחזרה ביחד עם בתה, באמצעות אמבולנס של בית החולים, לביתם שברמת-עמידר ברמת-גן.

הגברת כהן כנראה עוד הייתה נסערת מניסיון החטיפה של בתה התינוקת לכן החליטה להגיש תלונה לוועדת החקירה למרות שבתה התינוקת חזרה מבית החולים הביתה בריאה ושלמה כבר בשנת 1950 וגדלה מאז בבית הוריה.

קראתי בתדהמה רבה את סיפורה של האם הזו, אסתר כהן, המתואר בכתבה הילדה שחזרה מאי-שם, שנכתבה על-ידי שמשון עופר ופורסמה בעיתון דבר בשנת 1967 והתרשמתי עמוקות מתושייתה הרבה. אסתר כהן סיפרה בכתבה כי כאשר ביקרה את בתה יונה-חממה בבית החולים אסף הרופא נתבשרה על-ידי הצוות הרפואי כי בתה נפטרה והיא סרבה להאמין לכך. כאשר חזרה האם למחנה העולים בית-ליד היא נגשה למשרד המחנה וביקשה שיבררו מה עלה בגורל הילדה שלה וכי היא לא מאמינה שהיא נפטרה. במשרד המחנה אמרו לה כי יונה-חממה הועברה לאשפוז בבית החולים רמב"ם בחיפה. האמא הנחושה נסעה השכם בבוקר לבקר את ילדתה יונה-חממה בבית החולים בחיפה. כאשר הגיעה לבית החולים רמב"ם, גם שם נתבשרה על-ידי אחד מעובדי בית החולים (שכבר "שם עין" על התינוקת) כי הילדה שלה נפטרה.

ועדת בהלול-מינקובסקי חקרה את המקרה הזה לעומק מתוך כוונה להבין האם באמת ניסו לחטוף את יונה-חממה כהן והאם ניסיון חטיפה זה מעיד על שיטה מסוימת לחטיפת ילדים?. הוועדה מצאה כי יונה-חממה טופלה במסירות במספר בתי-חולים: בית-ליד, פרדס-כץ, דג'אני וגם בבית החולים רמב"ם בחיפה במשך תקופה ארוכה בה הבריאה ממחלת הפוליו ואף עברה שיקום פיזיקלי ונבדקה על-ידי מומחה למחלת הפוליו. אולם הוועדה מצאה שאין שום סימן לכך שהצוות הרפואי ניסה לחטוף את הילדה יונה-חממה וכי אמה, אסתר כהן, אולי חששה מאוד כי הילדה שהתה בבתי-חולים לפרק זמן ארוך ביותר ואולי לא עודכנה על-ידי בית החולים מה מצב הילדה לכן חשדה שמנסים לחטוף ממנה את הילדה. ועדת בהלול-מינקובסקי אף ציינה בתמיהה, בסיכום המפורט של החקירה בנושא, הכיצד מישהו ירצה לחטוף ילדה חולנית שכזו כמו יונה-חממה כהן, שהייתה פגועה פיזית כתוצאה ממחלת הפוליו בה לקתה?.

בדקתי גם אני בעצמי את המקרה הזה מתוך רצון להבין מה קרה שם בדיוק. המסמכים שמצאתי מספרים סיפור מעט שונה ממה שמספרת אמה של יונה-חממה כהן. משפחתה של יונה-חממה כהן (שנקראה בעבר- עראקי) עלתה לארץ בחודש ספטמבר 1949 עם בתם התינוקת חממה והתגוררה במחנה בית-ליד ז'. חממה, שהייתה ילדה חולנית מאוד, אושפזה בבית החולים לילדים בית-ליד בחודשים אוקטובר 49-ינואר 50, בשל מגוון בעיות בריאותיות. בתחילת חודש פברואר 1950 חלתה התינוקת חממה במחלת שיתוק ילדים (פוליו) ואושפזה בבית החולים פרדס-כץ ולאחר מכן אושפזה בבית החולים דג'אני ביפו להמשך ריפוי ממחלתה. לאחר החלמה נוספת, הועברה חממה מבית החולים דג'אני לבית החולים רמב"ם בחיפה ב-2.3.1950. ברמב"ם, עברה חממה שיקום פיזיקלי ממחלת הפוליו וב-9.5.1950 שוחררה מבית החולים רמב"ם והועברה ביחד עם עוד חמישה ילדים נוספים, שגם הם הבריאו ממחלת הפוליו, למחלקת השיקום החדשה שנפתחה בימים ההם בבית החולים אסף הרופא (סרפנד) לצורך שיקום פיזיקלי נוסף. בבית החולים אסף הרופא היא טופלה במשך כארבעה חודשים נוספים עד להבראתה המלאה ושוחררה מבית החולים הזה ב-29.8.1950, שלושה שבועות לפני יום כיפור של שנת 1950.

אכן התינוקת חממה הייתה מאושפזת בבתי-חולים הרחק הרחק מהוריה למשך תקופה ארוכה של כחצי שנה במהלכה עברו הוריה להתגורר בשיכון רמת-עמידר ברמת-גן. אולם סדר האירועים האמיתי, כפי שמשתקף מהמסמכים שמצאתי, אינו תואם את מה שמספרת האמא אסתר כהן בעדותה בפני ועדת החקירה ובעדות שלה בפני העיתונאי שמשון עופר. אסתר כהן סיפרה כי הילדה שלה, חממה, אושפזה תחילה בבית החולים אסף הרופא ובהמשך הועברה לבית החולים רמב"ם בחיפה והיא בעצמה ביקרה את הילדה בבית החולים רמב"ם ומשם לקחה את הילדה הביתה לשיכון ברמת-עמידר בו התגוררה המשפחה. אולם, למעשה, סדר האירועים הוא הפוך. התינוקת חממה אושפזה תחילה בבתי החולים בית-ליד, פרדס-כץ, דג'אני ביפו, רמב"ם בחיפה ומשם הועברה לבית החולים אסף הרופא בו טופלה למשך כארבעה חודשים נוספים עד ששוחררה לביתה שברמת-עמידר כשלושה שבועות לפני יום כיפור.

אני מסיקה מכך שכל הסיטואציה הזו, שמתארת אסתר כהן בעדותה על מה שקרה בבית החולים רמב"ם בחיפה, כאשר באה לבקר את ילדתה, כלל לא התרחשה, מכיוון שהילדה חממה לא הוחזרה ישירות מבית החולים רמב"ם לביתה שברמת-עמידר אלא הועברה ביחד עם ילדים נוספים ישירות לבית החולים אסף הרופא שם טופלה במשך כארבעה חודשים נוספים עד ששוחררה לביתה בסוף חודש אוגוסט 1950, שלושה שבועות לפני ערב יום כיפור… אסתר כהן אכן ציינה בעדותה שחממה הייתה מאושפזת באסף הרופא וברמב"ם אולם לא זכרה כי בית החולים האחרון בו טופלה הילדה וממנו שוחררה הביתה היה בית החולים אסף הרופא ולא בית החולים רמב"ם. הפרט היחידי שאסתר כהן ציינה במדויק הוא העובדה שחממה שוחררה מבית החולים וחזרה הביתה קצת לפני יום כיפור.

אם כן, איך קרה הדבר, שפרטים כל-כך משמעותיים בסיפור "ניסיון החטיפה" של התינוקת חממה עראקי "מתבלבלים"?.

לפני למעלה משנה הגיע אליי מידע בנוגע לכל הפרשה הזו שנקראת בפי רבים פרשת ילדי תימן. סופר לי כי משפחות רבות, שטענו כי ילדיהן נעלמו בשנים ההן, תודרכו בצורה מפורטת איך להציג את סיפור היעלמות הילד/ה שלהן בפני ועדת החקירה כך שסיפור ההיעלמות של הילד/ה שלהן יישמע לשופטי ועדת החקירה כסיפור חטיפה. ולמעשה, מסתבר שרוב הילדים הללו נפטרו. בעקבות עיון במסמכי ועדת בהלול-מינקובסקי, נוכחתי לדעת כי משפחות רבות תודרכו כבר אז בשנת 1966 על-ידי הוועדים הראשונים של יוצאי תימן. וכך הופיעו כבר בשנת 1966-1967 סיפורים מפוברקים שכאלו על ניסיונות חטיפה שכלל לא התרחשו… כאשר בודקים בדקדקנות את המסמכים בנוגע למקרה הספציפי הזה, מתגלה האמת. האמת היא שהתינוקת חממה עראקי טופלה על-די רופאים ואחיות במסירות רבה. היא אמנם שהתה בבתי-חולים, הרחק מהוריה, תקופה ארוכה מאוד אך סביר להניח שכל סיטואציית ניסיון החטיפה של חממה עראקי מבית החולים רמב"ם בחיפה כלל לא התרחשה.


הערות:

הילדה יונה כהן (לשעבר- חממה עראקי) הייתה מאושפזת במספר בתי-חולים שונים. להלן פירוט האשפוזים וקורות משפחתה:

18.9.49: משפחת עראקי (כהן) עלתה לארץ והגיעה למחנה בית-ליד.

16.10.49 – 28.10.49: חממה עראקי אושפזה בבית החולים בית-ליד (סיבת אשפוז: הרעלה). רשומה בשם ערגי חממה בת אהרון.

6.1.5017.1.50: חממה עראקי אושפזה בבית החולים בית-ליד (סיבת אשפוז: דלקת ריאות). רשומה בשם ערגי חממה.

30.1.506.2.50: חממה עראקי אושפזה בבית החולים בית-ליד (סיבת אשפוז: בעיות בריאות שונות). רשומה בשם ערמי חממה.

9.2.50 – 15.2.50: חממה עראקי אושפזה בבית החולים פרדס-כץ (סיבת אשפוז: שיתוק ילדים). רשומה בשם ערגי חמימה.

22.2.502.3.50: חממה עראקי אושפזה בבית החולים דג'אני ביפו (סיבת אשפוז: המשך טיפול לאחר החלמה מפוליו). רשומה בשם ארגי חממה.

2.3.509.5.50: חממה עראקי אושפזה בבית החולים רמב"ם בחיפה (סיבת אשפוז: שיקום פיזיקלי ממחלת הפוליו). רשומה בשם ארזי חנה בת אהרון (או: ארזי חנה).

9.5.5029.8.50: חממה עראקי הועברה לבית החולים אסף הרופא (סיבת אשפוז: שיקום פיזיקלי ממחלת הפוליו). רשומה בשם ארזי חנה.

12.6.50: הוריה של חממה עראקי עברו ממחנה העולים בית-ליד לשיכון ברמת-עמידר ברמת-גן.

29.8.50: חממה עראקי חזרה לבית הוריה ברמת-גן שלושה שבועות לפני ערב יום-כיפור.

תאריכי אשפוזה של הילדה חממה עראקי מופיעים גם בסיכום המפורט של וב"מ (ועדת בהלול-מינקובסקי) המצורף למטה.

ב-9.5.50 הועברה חממה עראקי (חנה ארזי) עם עוד חמישה ילדים נוספים מבית החולים רמב"ם בחיפה לשיקום פיזיקלי בבית החולים אסף הרופא. קבוצת ילדים זו הופנתה לאסף הרופא על-ידי ד"ר בר-חי, מנהל מחלקת הילדים ברמב"ם (שמו מופיע בספר קבלת החולים של אסף הרופא כ-ד"ר בר-כי). פירוט ילדי קבוצה זו מופיע בקובץ המצורף למטה שנקרא ארזי חנה אסף הרופא עמוד 79.


מצורפים הקישורים והמסמכים הבאים:

כתבה- הילדה שחזרה מאי-שם מאת שמשון עופר

טופס עדות של אסתר כהן לוועדת בהלול-מינקובסקי 1966 עמודים 13-14 (כריכת התיק מארכיון המדינה)

טופס עדות של אסתר כהן לוועדת בהלול-מינקובסקי 1966 עמודים 13-14

סיכום מפורט של ובמ בנושא יונה כהן עמודים 23-25 (כריכת התיק מארכיון המדינה)

סיכום מפורט של ובמ בנושא יונה כהן עמודים 23-25

ערגי חממה בת אהרון- בית חולים לילדים בית-ליד עמודים 10, 11 ו-20

ערגי חממה- העברה באמבולנס מבית-ליד לפרדס-כץ עמוד 22

ערגי חמימה פרדס-כץ בני ברק עמודים 18 25 ו-28

ערגי חמימה- פרדס כץ ספר קבלת חולים עמודים 5-6
ערגי חמימה- פרדס כץ גליון מחלה עמודים 81-82

ארגי חממה- ספר קבלת חולים דגאני עמוד 13

ארגי חממה- דגאני עמודים 40 ו-49

ארזי חנה בת אהרון רמב"ם עמוד 71

ארזי חנה בת אהרון אשפוז ברמב"ם עמוד 23

ארזי חנה בת אהרון גיליון מחלה רמב"ם עמוד 86

חנה ארזי רמב"ם סיכום מחלה עמוד 58

ארזי חנה בת אהרון דוח רמבם עמוד 357 (כריכת התיק מארכיון המדינה)

ארזי חנה בת אהרון דוח רמבם עמוד 357

ארזי חנה אסף הרופא עמוד 79

חנה ארזי דוח סיכום מחלה צריפין עמוד 458 (כריכת התיק מארכיון המדינה)

ארזי חנה סיכום מחלה אסף הרופא עמוד 458

לוח שנה ספטמבר 1950

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

סיפורי "חטיפה" ו"כמעט חטיפה": עודד אלכאוי

לאחרונה שודרה בטלוויזיה סדרה חדשה בשם "מעברות" העוסקת בנושא העלייה ההמונית שהתרחשה לאחר קום המדינה ומתארת את חייהם של העולים החדשים שהתגוררו במעברות. בסדרה הופיעו מספר אנשים שעלו לארץ בילדותם והתגוררו במעברות וסיפרו את סיפורם האישי והמשפחתי. ביניהם, הופיע אדם בשם עודד מחלאוו'י שסיפר כי הוריו ואחותו עלו לכאן מתימן והתגוררו במחנה ראש העין. בדקתי את סיפורו המשפחתי של עודד מחלאוו'י וגיליתי ששמו האמיתי הוא- עודד אלכאוי. הוריו, יחיא חיים ולאה אלכאוי, אכן עלו לכאן מתימן בשנת 1949 עם תינוקת קטנה בת שנה בשם שודיה.

באוגוסט 2016 הופיע באינטרנט סרטון וידאו של עמותת עמר"ם בו מצולם ומוקלט עודד אלכאוי המעיד עדות מלאה ומפורטת על מה שאירע למשפחתו במחנה ראש העין. אלכאוי מטיח בסרטון טענות קשות כנגד האנשים שקלטו את משפחתו כאן בארץ וטיפלו באחותו במחנה העולים ראש העין. הוא טוען כי אחותו התינוקת, שודיה, נחטפה מבית התינוקות במחנה שם טופלה. אלכאוי מרחיב ומספר כי אמו, לאה אלכאוי, הייתה מבקרת את התינוקת שלה בבית התינוקות יום יום מספר פעמים ביום כדי להניקה ובלילה אחד כאשר הגיעה אמא אלכאוי להניק את התינוקת אמרו לה המטפלות/האחיות שעבדו במקום כי התינוקת שלה נפטרה ולא מסרו לה את הגופה לקבורה. למחרת בבוקר, אמרו המטפלות/אחיות ללאה אלכאוי ולבעלה יחיא כי גופתה של התינוקת כבר נקברה וגם לא נמסר להוריו היכן היא קבורה. עודד אלכאוי אף טוען כי הוריו לא קיבלו תעודת פטירה רשמית המעידה על פטירתה של התינוקת ובמשך השנים גם נשלחו לביתם בשיכון בראש העין הודעות לבוחר הנושאות את שמה של שודיה אלכאוי וצווי גיוס בהם קוראת לה המדינה להתגייס לצה"ל (והגיעו לוכדי עריקים לבית משפחת אלכאוי בראש העין כדי לברר היכן הצעירה שאמורה הייתה להתגייס לצבא אך לא התייצבה).

עודד אלכאוי ממשיך וטוען בסרטון כי משפחתו עלתה לכאן מתימן ב-5.8.1949 וכי האנשים שקלטו את משפחתו כאן בארץ מחקו את תאריך העלייה המקורי (5.8.49), שהיה כתוב בפנקס העולה של משפחתו, ובמקומו הם רשמו בפנקס העולה את התאריך 6.10.1949. אלכאוי טוען שבמהלך החודשיים הללו שבין 5.8.49 – 6.10.49 נעלמה אחותו, שודיה אלכאוי מבית התינוקות שבמחנה ראש העין. וליתר דיוק, עודד אלכאוי מאשים את עובדי מחנה העולים ראש העין ועובדי הסוכנות היהודית, קרי הממסד, בחטיפתה של אחותו והעלמתה.

אלכאוי מספר בנוסף כי הוא נולד אי-שם בשנת 1951 או 1952 באוהל שבמעברת ראש העין והמיילדת, שסייעה לאמו בלידה, היא זו שנתנה לרך הנולד את השם- עודד. תאריך לידתו המדויק לא ברור מבחינתו והוא אף טוען בעדותו כי תאריך לידתו האמיתי נמחק מתעודת העולה של הוריו ונכתב מחדש כתאריך שקרי מתוך כוונה מתוכננת לחטוף אותו כתינוק ולטשטש את עקבות חטיפתו… אלכאוי טוען כי הוא בעצמו אף פעם לא היה רשום בספרי משרד הפנים כאדם חי וקיים ומרמז שה"ממסד" לא רשם את דבר לידתו וקיומו בספרי משרד הפנים מלכתחילה מתוך כוונה לחטוף אותו כתינוק למטרות אימוץ…

בעדותו הקצרצרה בסדרה מעברות מספר עודד אלכאוי כי אמו, לאה, תמיד סיפרה לו בהדגשה יתרה, שאחותו שודיה אלכאוי הייתה תינוקת יפיפיה בהירת-עור ("לבנה לבנה כמו אשכנזיה"). בכך הוא רומז שתינוקת זו נבחרה מלכתחילה להיחטף למטרות אימוץ כי הייתה יפה ובהירה והתאימה מאוד להורים מאמצים ממוצא אשכנזי.

המסמכים שמצאתי מעידים על כך, שעודד אלכאוי נולד ב-31.12.1951. עובדה זו רשומה באופן ברור בספרי הנולדים של מחנה ראש העין ובכרטיס העולה, שהונפק למשפחתו. בתקופה זו של המחצית הראשונה של שנות ה-50 הורי התינוקות שנולדו היו צריכים ללכת בעצמם ללשכת הבריאות המחוזית/נפתית ולבקש שינפיקו לתינוק הנולד תעודת-לידה. בימים ההם, אף אדם לא קיבל תעודת-לידה (או תעודת-פטירה) באופן אוטומטי אלא אם כן הוריו/קרובי משפחתו ניגשו ללשכת הבריאות וביקשו שינפיקו להם תעודה כזו. סביר להניח שהוריו של עודד אלכאוי לא הגיעו ללשכת הבריאות לכן לא הנפיקו לו תעודת-לידה.

בדקתי לעומק את טענותיו הנוספות של עודד אלכאוי ומצאתי כי הוריו ואחותו שודיה הגיעו לארץ ב-6.10.1949 ולא ב-5.8.1949. משפחת אלכאוי עלתה לארץ בגל השני של מבצע העלאת יהודי תימן שנקרא על כנפי נשרים (או בשמו האחר: מרבד הקסמים), שהחל בחודשים יוני-יולי 1949, אולם בשבוע הראשון של חודש אוגוסט 1949 לא התקיימו טיסות כלל, בגלל בעיות טכניות הקשורות בחברת התעופה "אלסקה איירליינס". מידע ספציפי זה מופיע בספרה של ד"ר אסתר-מאיר גליצנשטיין יציאת יהודי תימן. לפי כל הרישומים שמצאתי, המתעדים בפירוט מלא את משפחות העולים מתימן בעת נחיתתם בשדה התעופה לוד ובמועד קליטתם במחנה ראש העין עצמו, ניתן לומר בוודאות מלאה שמשפחתו של עודד אלכאוי עלתה לארץ ב-6.10.49 ולא בתחילת חודש אוגוסט 1949. טענה זו של עודד אלכאוי איננה נכונה מכיוון שמחנה ראש העין הוקם ואוכלס בעולים חדשים רק מאמצע חודש ספטמבר 1949.

בנוגע לטענתו של אלכאוי כי אחותו שודיה נחטפה מבית התינוקות בראש העין, מצאתי תיעוד בחומרים הארכיוניים של בית החולים "הדסה" ראש העין המעידים על אשפוזה של התינוקת שודיה אלכאוי מאמצע חודש נובמבר 1949 למשך 11 יום. המשכתי וחיפשתי תיעוד נוסף ומצאתי כי התינוקת שודיה אלכאוי רשומה בספר הפטירות של מחנה העולים ראש העין א' וכי היא נפטרה ב-26.11.1949. בהמשך אף מצאתי מסמכים המעידים על כך שהנהלת מחנה העולים ראש העין א' פנתה לחברה קדישא פתח-תקוה על-מנת להסדיר את קבורתה של התינוקת שודיה אלכאוי.

בנוסף, מצאתי מסמכים בהם כתוב דבר מוזר מאוד. מכתב שנכתב ב-10.5.1950 ע"י בית התינוקות ראש העין אל בית החולים "הדסה" ראש העין ובו מבקש צוות בית התינוקות מבית החולים הדסה ראש העין שימסור לו מה מצבה של התינוקת שודיה אלכאוי, שאושפזה כאמור באמצע חודש נובמבר 1949, כי הוריה מבקשים לדעת מה קורה עמה?. הדבר מוזר מאוד, מפני שעודד אלכאוי מספר בעדותו בסרטון של עמותת עמר"ם וגם בסדרה "מעברות" שאמו, לאה אלכאוי, הגיעה בלילה לבית התינוקות במחנה ראש העין להניק את התינוקת שלה ואמרו לה שם כי התינוקת נפטרה ולמחרת קברו אותה ולא אמרו להורים היכן היא נקברה.

עוד מצאתי בנוסף רישומים של חברה קדישא פתח-תקוה המעידים כי התינוקת שודיה אלכאוי נקברה בבית העלמין "סגולה" ב-28.11.49 וכי היא נפטרה ממצב של תת-תזונה קיצוני ומלריה, מצב בריאותי שכיח ומחלה שכיחה בקרב העולים שעלו לכאן במבצע על כנפי נשרים.

עד כה ניתן לומר, שקיים חוסר התאמה מוחלט בין מה שעודד אלכאוי טוען לבין מה שכתוב במסמכים שמצאתי. אתעכב כאן עוד קצת בנושא הדבר המוזר שמצאתי במסמכים המתארים את ההפניה לקבורה של שודיה אלכאוי. מתוך מה שרשום במסמכים הללו נראה כי הוריה של התינוקת שודיה לא שמעו על דבר פטירתה של התינוקת שלהם בזמן אמת. ייתכן, כי הם בעצמם היו חולים ונזקקו לאשפוז בבית-חולים כלשהו לפרק זמן מסוים. אולם, לא סביר כי הם היו מאושפזים בבית-חולים מאמצע נובמבר 1949 עד 10.5.1950 (המועד בו פנה בית התינוקות של מחנה ראש העין אל בית החולים הדסה ראש העין כדי לברר האם התינוקת שודיה אלכאוי הבריאה?). יש כאן פרק זמן ארוך מאוד של חצי שנה מרגע שהתינוקת אושפזה בבית החולים של ראש העין ועד שנכתב המכתב אל בית החולים בניסיון לברר מה מצבה של התינוקת.

אם כן, היכן היו ההורים של שודיה אלכאוי במשך כחצי שנה?. אי-אפשר לדעת. למרות שאולי הם בעצמם היו חולים ומאושפזים לפרק זמן מסוים, אין שום סיבה מספיק ברורה מדוע הם לא ביקרו את התינוקת שלהם בבית התינוקות במשך כחצי שנה. גם אם האב יחיא אלכאוי היה עובד המועסק כל השבוע במשרה מלאה, עדיין סביר להניח שהוא יכול היה להגיע לבית התינוקות ביום החופשי שלו (בית התינוקות פעל במתכונת של פנימייה 24/7). גם לא סביר להניח ששני בני הזוג היו חולים למשך כל החצי שנה הזאת ואף אחד מהם לא היה מסוגל להגיע אל בית התינוקות לבקר את התינוקת שלהם ולשאול לשלומה. ייתכן, כי הם לא ממש התעניינו בה?. גם זאת אפשרות סבירה.

להזכירכם, עודד אלכאוי טוען כי אמו הגיעה לבית התינוקות מדי יום ביומו ואפילו כמה פעמים ביום להניק את התינוקת שלה ולבקרה. בסדרה "מעברות" הוא אף טוען כי אמו הגיעה יום אחד בלילה להניק את התינוקת שלה והמטפלת/אחות, שעבדה במקום, בישרה לה שהתינוקת שלה "מתה". ("לא נפטרה. מתה"). סתם כך, בנימה מזלזלת ודחקה אותה החוצה ולא אפשרה לה לראות את גופתה של התינוקת. בניגוד גמור לסיפורים אותם מספר עודד אלכאוי בעדותו, הרושם העולה מתוך המסמכים שמצאתי הוא שהוריה של התינוקת שודיה אלכאווי נעלמו בעצמם ולא היא הועלמה מהם.

טענה קשה נוספת אותה מציין אלכאוי בעדותו בסרטון של עמותת עמר"ם וגם בסדרה "מעברות" היא כי הוא עצמו טופל בבית התינוקות שבמעברת ראש העין וכי צוות העובדים בבית התינוקות ניסה לחטוף אותו מהוריו. אלכאוי מספר כי דוד שלו הצליח למנוע את החטיפה ע"י כך שפרץ לתוך בית התינוקות ולקח את עודד התינוק משם ויצא עמו בריצה החוצה. בהתייחס לטענתו של אלכאוי בעניין זה, רצוי לציין שבית-תינוקות במתכונת של תנאי פנימיה (24/7) היה רק בתקופת מחנה העולים. קרי, רק עד סוף חודש אוגוסט 1950 והופעל ע"י הסוכנות היהודית. באוקטובר 1950 החלה רשת ויצ"ו לתפעל ולנהל את בית התינוקות המקומי במעברת ראש העין אולם בית-תינוקות זה הופעל כמעון יום עד שעות אחר הצהריים. בית התינוקות בניהול ויצ"ו נסגר לחלוטין בסוף חודש נובמבר 1951. בהמשך, אי שם במהלך שנת 1952, הוקם מעון יום של אגודת ישראל. עודד אלכאוי נולד ב-31.12.51 וייתכן כי הוא טופל במעון היום של אגודת ישראל. בנושא הזה יש לציין כי כבר מאוקטובר 1950 כאשר רשת ויצ"ו החלה לנהל את בית התינוקות בראש העין, הוריהם של התינוקות לא חוייבו לשים את התינוקות שלהם במעון היום של ויצ"ו וגם לא במעון היום של אגודת ישראל. דבר זה התברר בעדותה של האחות עליזה בן-יעקב, שהעידה בוועדת כהן-קדמי וסיפרה שבית התינוקות של ויצ"ו אותו ניהלה היה שירות לתושבי מחנה ראש העין. שירות, לא חובה. והורים נתבקשו להציג אישור מיוחד מעובדת סוציאלית על-מנת לקבל את הזכות לשים את תינוקם בבית התינוקות.

משהו נוסף בטענה הזו של אלכאוי נראה לי תמוה ביותר. אם בעבר הופצו שמועות במחנה ראש העין כי קרו מקרי חטיפה של תינוקות מבית התינוקות המקומי (או מבית החולים הדסה ראש העין) ולדבריו, הוריו בעצמם נפלו קורבן לחטיפת תינוקת אז מדוע בחרו הוריו של התינוק עודד אלכאוי לשים אותו בבית התינוקות, אם חששו שמקרה כזה עלול לקרות שוב?. הרי אף אחד לא חייב אותם לשים אותו בבית התינוקות…

לאור כל הסתירות הרבות שמצאתי בין הדברים שטוען עודד אלכאוי בעדותו לבין הפרטים המופיעים במסמכים השונים שמצאתי, ניתן לומר שגם טענת ניסיון החטיפה שלו עצמו כתינוק איננה נשמעת לי אמינה. יש לציין כי יחיא ולאה אלכאוי מעולם לא הגישו תלונה לאף ועדת חקירה. בנם, עודד, לא הגיש אף הוא תלונה בשנות ה-90 לוועדת כהן-קדמי בשם הוריו. כנראה שלא ממש היה צורך. ההורים כבר יודעים שבתם נפטרה.


הערות:

התינוקת שודיה אלכאוי נרשמה בספרי בית החולים "הדסה" ראש העין בשם: שודיה יחיא אלפי. או בשם: אלפי הויזני יחיא לאה. שם זה הוא תוצאה של שיבוש בכתב של שם המשפחה "אלכאוי" שהפך להיות "אלפי" ושיבוש נוסף של השם הפרטי "שודיה" שהפך להיות "הודיה" או "הויזני" או "הודנר". ניתן לקבוע בוודאות שזאת היא התינוקת שודיה אלכאוי על-ידי הצלבת הפרטים המופיעים בספרי בית החולים הדסה ראש העין עם הפרטים של שודיה המופיעים במסמכי הזמנת הקבורה שלה על-ידי מחנה ראש העין. בנוסף, גם שמותיהם של  הוריה יחיא (או: יחיה) ולאה רשומים בספרי בית החולים.

המיספר הסידורי של משפחת אלכאוי בספרי העולים של מחנה ראש העין הוא 100. מספר זה מופיע גם בהזמנת הקבורה של שודיה אלפי על-ידי מחנה ראש העין וגם בספר הנפטרים של המחנה.

מספר תעודת עולה של משפחת אלכאוי (אותו מציין עודד אלכאוי בסרטון של עמותת עמר"ם) הוא 64054.

במסמכים המצורפים למטה מוצג קובץ ובו כרטיס העולה של משפחת אלכאוי. כרטיס זה הונפק עבור משפחת אלכאוי בשנת 1952, כשנתיים לאחר פטירתה של שודיה אלכאוי וכמה חודשים לאחר לידתו של הבן עודד אלכאוי.

מידע על מועדי הטיסות של הגל השני של מבצע "על כנפי נשרים" ("מרבד הקסמים") מופיע בספרה של ד"ר אסתר מאיר-גליצנשטיין יציאת יהודי תימן- מבצע כושל ומיתוס מכונן בעמוד 156.

דבר פטירתה של שודיה אלכאוי אמנם נרשם בספרי הנפטרים של המחנה וגם בחברה קדישא פתח-תקוה אולם בימים ההם מוסדות הבריאות לא היו מעבירים את רשימות הנפטרים באופן אוטומטי למשרד הפנים (רק ללשכות הבריאות המחוזיות/נפתיות). עדכון אוטומטי של רשימות הנולדים והנפטרים למשרד הפנים הראשי החל רק מאמצע שנת 1955. לכן, דבר פטירתה של שודיה אלכאוי לא הגיע לידי משרד הפנים (מרשם התושבים). מהסיבה הזאת ייתכן שהיא הייתה רשומה כל השנים כאדם חי ולא כאדם שנפטר בשנת 1949. לכן הוריה קיבלו צו גיוס והודעות לבוחר.

הוריה של שודיה אלכאוי לא קיבלו תעודת פטירה כי הם בעצמם לא הגיעו ללשכת הבריאות המחוזית/נפתית כדי להוציא תעודת פטירה כנהוג באותם ימים (תעודת פטירה ניתנה רק למי שביקש זאת ולא נשלחה אוטומטית לקרובי משפחתו של הנפטר).


מצורפים המסמכים והקישורים הבאים:

עודד אלכאוי- עדות בעמותת עמר"ם

עודד אלכאוי (עודד מחלאוו'י)- עדות בסדרה "מעברות" פרק 1 דקה 41 והלאה

יחיא חיים אלכאוי- מחנה ראש העין רשימות עולים (כריכת התיק מארכיון המדינה)

יחיא חיים אלכאוי- מחנה ראש העין רשימות עולים עמוד 14

יחיא חיים אלכאוי- כרטיס עולה עמוד 15

משפחת אלכאווי- שדה התעופה לוד- עמוד 168

שודיה יחיא אלפי הדסה ראש העין עמודים 30 41 80

שודיה יחיא אלפי-אלכאווי יומן קבורה סגולה (כריכת התיק מארכיון המדינה)

שודיה יחיא אלפי-אלכאווי יומן קבורה סגולה עמודים 54-55

שודיה אלפי רשיון קבורה סגולה עמוד 65

שודיה אלכאווי- תיעוד פטירה- עמוד 25

שודיה אלפי-אלכאוי עמודים 136-148 (כריכת התיק מארכיון המדינה)

שודיה אלפי-אלכאוי עמודים 136-148

שודיה-יחיא-אלפי-ריכוז-הפניות-קבורה-ראש-העין-עמוד-16

עודד אלכאווי- רישום הלידה שלו במחנה ראש העין עמוד 49

יחיא חיים אלכאוי עוזב לשיכון בראש העין עמוד 65

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

סיפורי "כמעט חטיפה": נעמה קטיעי

בחמש השנים האחרונות אנו עדים להתעוררותה מחדש של פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן. משפחות רבות טוענות כי ילדיהן נחטפו מהן כאן בארץ במחנות העולים על-ידי צוותים רפואיים ומנהלתיים, שטיפלו בילדי העולים החדשים. פעילים בני הדור השני והשלישי של עולי ארצות ערב והאיסלם אספו בעמל רב עדויות וסיפורי משפחות, שילדיהן נעלמו או נחטפו, כביכול. בין שלל הסיפורים ניתן להבחין בז'אנר מיוחד של סיפורים, המתאר ניסיונות חטיפה של תינוקות וילדים מידי הוריהם מבתי התינוקות ובתי החולים בהם טופלו.
אתאר כאן סיפור אחד מתוך שלל הסיפורים המתארים ניסיונות לחטיפת תינוקות וילדים. מדובר על סיפורה המשפחתי של נעמה קטיעי, ממייסדי עמותת עמר"ם, העוסקת במאבק להכרה בפרשה המכונה "פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן". העמותה עוסקת בתיעוד עדויות משפחות על היעלמות/חטיפת ילדיהן. נעמה קטיעי מספרת כי הדוד שלה, יוסי קטיעי, נולד בארץ זמן קצר לאחר שמשפחתה הגיעה לכאן והתגוררה במחנה ראש העין. דוד יוסי היה תינוק ומשתמע מדבריה של קטיעי כי הוא טופל בבית התינוקות שבמחנה ראש העין.

קטיעי מספרת, שסבתה שושנה (שמעה) ילדה את בנה, יוסי, כאן בישראל, כמה ימים או שבועות לאחר עלייתה לארץ. לדבריה, הנשים התימניות, שעלו לכאן מתימן בעליית "על כנפי נשרים", הוכרחו למסור את התינוקות שלהן לבית התינוקות שבמחנה גם אם התנגדו לכך. וכך, סבתא שושנה-שמעה נאלצה אף היא למסור את תינוקה יוסי לטיפול בבית התינוקות. על פי סיפורה של קטיעי, בתקופת שהותו של התינוק יוסי בבית התינוקות המקומי במחנה ראש העין, נפוצו שמועות על מקרי חטיפות ילדים מבית התינוקות שבמחנה. לדבריה, נאמר להורי התינוקות שהם חלו והועברו לבית-חולים ומאז הוריהם לא ראו אותם לעולם. ובכך רומזת קטיעי כי מדובר בתינוקות שנחטפו. קטיעי גם טוענת, שנשים תימניות רבות ילדו במחנה ומיד עם הלידה תינוקן נלקח מהן לעד.

סבתא שושנה-שמעה, שחששה מאוד כי בנה התינוק ייחטף אף הוא, שיתפה את בעלה בחששותיה ולאחר מכן החליטה בעצמה ללכת לבית התינוקות ולקחת משם את תינוקה כדי למנוע את חטיפתו.
על-פי הסיפור המשפחתי, הסבתא האמיצה נכנסה הישר לבית התינוקות המקומי בלי פחד ומורא, מבלי להתחשב בדעתן ורצונן של האחיות והמטפלות שעבדו במקום, לקחה את התינוק שלה ויצאה עמו במהירות מבית התינוקות החוצה. מאוחר יותר, היא שמעה מחברותיה ושכנותיה למחנה כי איתרע מזלן וילדיהן נלקחו/נחטפו מהן בזדון ונמסר להן מאת האחיות והמטפלות של בית התינוקות כי ילדיהן נפטרו. בעקבות דיווחן של חברותיה ושכנותיה למחנה, הבינה שושנה-שמעה קטיעי כי עשתה מעשה אמיץ והצליחה לסכל את חטיפתו של תינוקה.

אכן, סבתה של נעמה קטיעי היא אישה עקשנית ואמיצה מאוד אך האם באמת היה לסבתא שושנה-שמעה ממה לחשוש?.

הבה ונראה. המסמכים שמצאתי בארכיון המדינה מלמדים אותי כי סבה וסבתה של נעמה קטיעי, מוסא (משה) יחיא קטיעי ואשתו שמעה (שושנה), נחתו בשדה התעופה לוד ב- 23.10.1949 ומשם נשלחו למחנה העולים ראש העין. הסבים הגיעו לארץ עם ארבעת ילדיהם: נעמה, דוד, זהרה והתינוק יוסף (יוסי) בן כחודש ימים.
ב-13.12.1949 חלה התינוק יוסף קטיעי ואושפז בבית החולים דג'אני ביפו הרחק הרחק ממחנה העולים ראש העין. הוא נשאר שם לאשפוז במשך כחודשיים ו-3 ימים והשתחרר ב-16.2.1950.
נדמה שפרטי הסיפור אותם מתארת נעמה קטיעי על חששה של סבתה שושנה-שמעה, שהתינוק יוסי ייחטף מבית התינוקות המקומי במחנה ראש העין, לא תואמים את הפרטים שמצאתי בתיקים השונים בארכיון המדינה. קטיעי מספרת, שסבתה נכנסה לבית התינוקות המקומי במחנה ראש העין ולקחה משם את התינוק יוסי כדי למנוע את חטיפתו. אולם, בפועל, התינוק יוסי (יוסף) שהה בכלל באותה העת ולמשך כחודשיים ויותר בבית החולים דג'אני ביפו ולא בבית התינוקות המקומי שבמחנה ראש העין.
אני מסיקה מכך, שלא התרחשה סיטואציה כזו, שבמהלכה נכנסה שושנה-שמעה לבית התינוקות בראש העין כדי לקחת משם את תינוקה. הדבר פשוט לא ייתכן לאור העובדות שמצאתי.

אם כן, איזה סיטואציות אפשריות נוספות יכלו לקרות?.
האם סבתא שמעה-שושנה יכלה ללכת ברגל את כל הדרך ממחנה העולים ראש העין עד בית החולים דג'אני ביפו?. כיצד יכלה אישה, שהיא עולה חדשה מתימן הנמצאת רק חודש וחצי בארץ, ללא ידיעת השפה וללא יכולת התמצאות, לנסוע באוטובוסים ולהגיע עד לבית החולים דג'אני ביפו כדי לקחת את התינוק שלה לבל ייחטף?.
כפי שהסברתי, התינוק יוסף קטיעי טופל בבית החולים דג'אני ביפו במשך כחודשיים וכמה ימים ושהה שם בהשגחת הצוות הרפואי. ייתכן, שאמו שמעה-שושנה ביקרה אותו במהלך האשפוז הארוך בבית החולים המרוחק. עולי תימן שהתגוררו במחנה ראש העין באותם ימים מדווחים כי עובדי מחנה העולים הסיעו אותם לבתי החולים המרוחקים כדי לבקר את ילדיהם, שהיו מאושפזים, אולם אינני סבורה שהסעות מסוג זה התבצעו על בסיס שבועי/דו-שבועי, מכיוון שילדי ראש העין היו מאושפזים במספר בתי-חולים באיזור מרכז הארץ ולא ניתן לבצע הסעות תכופות למספר בתי-חולים מדי שבוע/שבועיים.
כפי שכתבתי, לא ניתן לדעת האם שמעה קטיעי ביקרה את בנה התינוק יוסף בבית החולים דג'אני ביפו במהלך אישפוזו שם אולם עצם העובדה, שהתינוק אושפז לתקופה כל-כך ממושכת בבית-חולים מרוחק ואמו שושנה-שמעה לא "שלפה" אותו בכוח מבית החולים מעידה על כך שהיא לא ממש חששה שהוא עלול להיחטף…

אסכם ואומר כי הפרטים הכתובים במסמכים שמצאתי בארכיון המדינה משקפים סיפור שונה לחלוטין ממה שמתארת הנכדה נעמה קטיעי מעמותת עמר"ם. התינוק יוסף (יוסי) קטיעי לא נולד בישראל כמה ימים או שבועות לאחר עליית משפחת קטיעי לארץ אלא נולד בתימן ועלה לארץ עם הוריו בהיותו בן כחודש ימים או פחות.
פרט נוסף שנעמה קטיעי אינה מזכירה בסיפור ההרואי על הסבתא שמנעה את חטיפת תינוקה הוא העובדה שיוסף קטיעי אושפז בבית החולים דג'אני ביפו למשך חודשיים ושלושה ימים. ייתכן, כי כלל אינה מודעת לעובדה זו.
סביר להניח, שהתינוק יוסף קטיעי שהה וטופל בבית התינוקות כאשר הגיע עם משפחתו למחנה ראש העין אך ב-13.12.49 אושפז התינוק בבית החולים דג'אני ביפו לתקופה ארוכה רחוק מעיניה המשגיחות של אמא שושנה-שמעה המודאגת והחוששת.

אם כן, כיצד צמח סיפור זה על הסבתא האמיצה, שנכנסה לבית התינוקות המקומי במחנה ראש העין ולקחה משם את התינוק שלה כדי להצילו מחטיפה?.
לא ניתן לדעת. אולם סיפור זה הוא חלק ממגוון רחב של סיפורי "כמעט חטיפה", שאנשים רבים נוהגים לספר על הימים ההם.

בשנת 1987 התראיינה סבתא שמעה-שושנה קטיעי על ידי אישה בשם ד"ר נילי אריה-ספיר במסגרת מחקר שערכה אריה-ספיר על השתלבות עולי עליית "על כנפי נשרים" בארץ.
סבתא שושנה-שמעה סיפרה לחוקרת על שנותיה הראשונות בארץ, על כך שהתגוררה במחנה ראש העין, על המעבר למעברת גדרה ועל כך שנאלצה לשאת בעול פרנסת המשפחה בעקבות מחלתו של בעלה, משה.
סבתא שמעה, הידועה באומץ ליבה ובעקשנותה (הרבה מעבר לממוצע) הביעה ביקורת רבה על כך שה"ממסד" דאז לא איפשר לה להתפרנס על-פי כישוריה ומומחיותה כאומנית רקמה וקליית קש ובמקום זאת שלח אותה לעבוד כל השנים בעבודות ניקיון. בנוסף, הביעה הסבתא ביקורת על כך שהישראלים הוותיקים, שקלטו את עולי "על כנפי נשרים" בארץ, דירדרו את העולים התימנים התמימים במשך השנים מהבחינה המוסרית, הערכית והדתית. נילי אריה-ספיר אף מביאה ציטוט מפיו של חתנה של שמעה קטיעי, יחיאל אברהמי, המספר כי סבתא שמעה מעולם לא פחדה להביע בקול רם ביקורת נוקבת כזו על הממסד הישראלי החילוני. בכל הראיון כולו, שנערך באמצעות מספר מפגשים של החוקרת אריה-ספיר עם סבתא שמעה קטיעי בביתה, סבתא שמעה לא הזכירה בדבריה, אפילו לא במעט וגם לא ברמז, חטיפות של תינוקות וילדים במחנה ראש העין. היא גם לא סיפרה שהיא בעצמה חששה כי תינוקה ייחטף…

לסיום, אציין ואומר, שתינוקות וילדים רבים של עולי עליית "על כנפי נשרים" הגיעו לארץ חולים מאוד והתמותה בקרבם הייתה גבוהה. רבים מהם גם חלו כאן במחלות רבות וסבלו מבעיות בריאותיות קשות. נשים תימניות רבות ילדו בלידות טרם זמנן, דבר שגרם ללידת נפלים רבים והולדת פגים שלא שרדו ונפטרו. ייתכן, שזה מה שקרה לחברותיה ושכנותיה של סבתא שמעה-שושנה ממחנה העולים ראש העין.

והתינוק יוסי קטיעי?. התינוק חזר מבית החולים דג'אני הישר למחנה העולים ראש העין לחיק אמו ה"מודאגת" וה"חוששת", לאחר שהחלים ממחלתו. הוא גדל וכלל לא היה מודע ל"אירוע הטראומטי" שכמעט קרה…


הערות:

מכיוון שנרמז בחלק מכתבות העיתונים (בהן מתראיינת נעמה קטיעי ומספרת את הסיפור על יוסי קטיעי), שהתינוק יוסי קטיעי אושפז בבית החולים "הדסה" ראש העין והסבתא שושנה-שמעה נכנסה לבית החולים ולקחה משם את התינוק כדי להצילו מחטיפה, חיפשתי רישום של ילד בשם "יוסף קטיעי" בבית החולים המקומי "הדסה" ראש העין. לא מצאתי כל רישום המעיד על אשפוז ילד בשם זה. בנוסף, יש בידי מסמכים המראים כי ילד בשם "יוסף בן משה קטיעי" ממחנה ראש העין ב' אושפז בבית החולים דג'אני ביפו בחודש דצמבר 1949.

לא ברור בן כמה היה התינוק יוסף קטיעי, כשעלה לארץ. בחלק מהמסמכים מופיע כבן חודש ובמסמך אחר מופיע כבן 4 ימים. עיינתי ברשימות הנולדים של מחנות ראש העין ולא מצאתי תיעוד לכך שיוסף קטיעי נולד במחנה ו/או בארץ. לעומת זאת, יש תיעוד המעיד על כך שעלה עם הוריו לארץ.

עובדת אשפוזו של התינוק יוסף קטיעי הייתה ידועה לאנשי הסוכנות היהודית ואנשיה, שערכו מעקב אחר רוב ילדי העולים, שנשלחו ממחנות העולים לבתי החולים השונים. הרישומים השונים מובאים כאן לפניכם למטה. אני מסיקה שהתינוק שנקרא "יוסף בן משה קטיעי", שאושפז בבית החולים דג'אני ביפו, הוא בנם של מוסא יחיא קטיעי ואשתו שמעה-שושנה על-פי שם האבא (מוסא-משה), גיל התינוק בעת האשפוז והמספר הסידורי (664) המופיע ליד שמו של התינוק ברשימות הידניות של אנשי הסוכנות היהודית. המספר 664 הוא המספר הסידורי, שמופיע ליד פירוט שמות בני משפחת קטיעי ברשימת העולים הנכנסים למחנה ראש העין.


מצורפים הקישורים והמסמכים הבאים:

שושנה (שמעה) קטיעי- דף עדות מתוך האתר של עמותת עמר"ם

כתבה של נעמה קטיעי

הסדרה "נביאים" של עמותת עמר"ם: פרק 7- נעמה קטיעי

כתבה בה מספרת נעמה קטיעי את הסיפור המשפחתי על "ניסיון החטיפה" של הדוד שלה

מוסא יחיא קטעי ושמעה קטעי (מתוך רשימת העולים שנחתו בשדה התעופה לוד)

משפחת קטיעי במחנה ראש העין (כריכת התיק מארכיון המדינה)

מוסא יחיא קטיעי, אשתו שמעה וילדיהם- מחנה ראש העין עמוד 73

מוסא יחיא קטיעי עבר לגור בגדרה עמוד 46

מאמר של נילי אריה ספיר על שמעה קטיעי

יוסף בן משה קטיעי מאושפז בדג'אני עמוד 10

יוסף קטיעי בית-חולים דג'אני עמודים 12, 36 ו-39

רשימת ילדים המאושפזים בבתי החולים- יוסף קטיעי עמודים 4 ו-10

רשימת ילדים המאושפזים בבתי החולים- יוסף משה קטיעי עמודים 26 ו-70

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

יצירת הנרטיב: "7 בארגז אחד… לקחו אותם בלילות…" וטענות נוספות

עוזי משולם ומיצג התינוקות ה"חטופים" בארגז

אתם בוודאי מכירים את הטענה, שתינוקות של עולים מתימן נחטפו ממחנות העולים כאן בארץ והועברו בלילות באמבולנסים ממחנות העולים לבתי החולים ומשם לנמל חיפה, הועמסו לתוך אניות של חברת צים ובאמצעות האניות הועברו לארצות הברית למטרות שונות במבצע סודי, שקיבל את הכינוי כותונת פסים. הטענה כי ילדים תימנים נחטפו בזדון מהוריהם ב"חטיפה מאורגנת" הושמעה כבר בשנת 1966 על-ידי משפחות יוצאי תימן, שילדיהן נעלמו בשנים הראשונות לעלייתן לארץ במבצע על כנפי נשרים. טענה זו החלה להתגבש, כאמור, בשנת 1966 וקצת לפני כן בעקבות הגעת צווי-גיוס לבתיהן של משפחות, שילדיהן נפטרו (או נעלמו, מבחינתן) והן החלו לחשוד שאולי ילדיהן בחיים ולא נפטרו, כפי שנאמר להן בעבר. בהמשך, בתחילת שנת 1967, פורסמה כתבה בשבועון העולם הזה בה נטען כי ילדים תימנים רבים נחטפו והועברו לארצות הברית ונמכרו שם תמורת סכום גבוה של כ-5,000 $ לילד. משפחות הילדים הנעלמים הזדעקו וראו בכתבה זו הוכחה לכך שילדיהן באמת נחטפו מהן בזדון ואף הוברחו מישראל לארה"ב. בתקופה מאוחרת יותר, אדם בשם עוזי משולם, שסחף אחריו תלמידים ומאמינים רבים, הרחיב את הטענה הזו ופירט כיצד העבירו את אותם תינוקות חטופים בלילות ממחנות העולים אל עבר הנמל ומשם הועברו באניות לחו"ל.

כיצד הגיע עוזי משולם למסקנה הזאת?.
ובכן, עוזי משולם שמע בילדותו או בנעוריו סיפורים רבים על ילדים תימנים שנעלמו ממחנות העולים כאן בארץ בתקופה שלאחר קום המדינה, בתקופת עליית על כנפי נשרים. בני עדתו (מצד אביו), העדה התימנית, טענו באופן מפורש, שהילדים התימנים לא סתם נעלמו אלא נחטפו בצורה מאורגנת ומכוונת. בעקבות הסיפורים עליהם גדל, החליט משולם לחפש הוכחות המעידות על חטיפות הילדים התימנים. הוא ופעיליו ביקרו בספריית בית אריאלה בתל-אביב ו"חיפשו השראה" והוכחות לחטיפות הילדים. והנה נמצאה ה"הוכחה" לחטיפות: תמונה שצולמה במחנה חאשד בתימן בכתבת עיתונות ישנה, שנכתבה בזמן עבר, בה תוארו חיי היומיום במחנה חאשד אשר בתימן. 

בכתבה זו, שנקראת בצאת ישראל מתימן, אשר נכתבה בשנת 1950 בעיתון הבוקר על-ידי עיתונאי ישראלי, אשר ביקר במחנה חאשד, הוא מצא תמונה של תינוקות קטנים ישנים בתוך מיטת תינוקות מאולתרת בבית התינוקות במחנה חאשד. התינוקות הללו ישנו במיטה צפופים זה לצד זה, כמה תינוקות בתוך מיטה אחת ותמונה זו שימשה לעוזי משולם כהשראה לסיפור חטיפות הילדים התימנים, סיפור שנוצר, כאמור, כבר בשנת 1967 ותפס תאוצה בשנות ה-80 וה-90.
עוזי משולם אימץ את המשפט "7 בסל אחד" מתוך הכתבה המוזכרת לעיל וטען שככה חטפו את התינוקות התימנים בלילות ממחנות העולים אל בתי החולים ומשם הועברו לנמל חיפה ובהמשך לחו"ל. משולם אף האשים את יוצאי תימן הוותיקים, שעלו לארץ לפני קום המדינה, בשיתוף פעולה עם הממסד הציוני-אשכנזי בסיוע לחטיפת התינוקות התימנים ממחנות העולים.

אז אתם מבינים מהיכן שאב עוזי משולם את כל ה"הוכחות" שיש בידיו לחטיפות הילדים?…
הוא חיבר את סיפורי המשפחות, שילדיהן נפטרו או נעלמו, עם תמונה אותנטית ממחנה חאשד בתימן, שהופיעה בתוך כתבת עיתון מתקופת עליית על כנפי נשרים ויצר סיפור דמיוני, שאנשים עד עצם היום הזה משוכנעים שהוא האמת לאמיתה…

בחודש מרץ 1994, כמה ימים לפני חג הפסח, התבצר עוזי משולם עם עשרות מתלמידיו וחסידיו בבית בעיר יהוד. עמו שהה גם בחור צעיר בשם נתן שיפריס שהיה בזמנו סטודנט באוניברסיטה. נתן שיפריס הצעיר היה מקורב ביותר לעוזי משולם ושימש כיד ימינו. משולם ושיפריס פנו אל העיתונאי ירון סחיש ושטחו בפניו את סיפור הילדים התימנים, שנחטפו מהוריהם, ממחנות העולים ומבתי החולים. ירון סחיש פרסם בעקבות זאת כתבה בעיתון שנקראה הסגן האשכנזי עם התמונה המפורסמת של התינוקות השוכבים בארגז. כן, תמונת התינוקות ממחנה חאשד הישנים להם בשקט ובשלווה בעריסה בבית התינוקות אשר במחנה חאשד בתימן. בכתבה של ירון סחיש, הוצגה תמונה זו כהוכחה ממשית לחטיפת תינוקות עולי תימן ממחנות העולים כאן בארץ.

משולם ושיפריס אף פנו אל עיתונאית בשם רחל יונה, שבעקבות המידע שמסרו לה יצרה ופרסמה כתבה משלה שנקראה איפה הילדים?. כתבתה של רחל יונה עסקה בתיאור עבודתו של חוקר ועדת שלגי, עמי חובב, אותו ראיינה ובהצגת מקרה של תינוקת, שנעלמה להוריה מבית החולים רמב"ם בחיפה. גם בכתבה זו הוצגה התמונה המפורסמת של שבעת התינוקות הקטנים הישנים להם בעריסתם אשר בבית התינוקות במחנה חאשד בתימן הרחוקה. מתחת לתמונה זו נכתב, ככל הנראה בציניות קלה, כי תמונה זו משמשת לנתן שיפריס כהוכחה לחטיפת תינוקות תימנים רבים מהוריהם ממחנות העולים כאן בארץ.

פרסום שתי הכתבות הללו סייע באופן משמעותי ביצירת הנרטיב המסולף של פרשת ילדי תימן וכך יצרו משולם ושיפריס סיפור "מנופח" על תינוקות תימנים, שרובם נפטרו, אבל הוצגו כילדים שנחטפו. את סופם המר של אירועי יהוד כולנו מכירים. עוזי משולם וגם נתן שיפריס נעצרו, נשפטו וישבו בכלא. וההתבצרות הזו בבית ביהוד הסתיימה באסון במותו של אחד מתלמידיו של משולם.

את עולמו הרוחני של עוזי משולם ואת אופן חשיבתו קשה להסביר ולתאר. באופן תמוה ביותר התייחס משולם אל 1,653 יתומי תימן, שעלו לארץ במבצע מיוחד בסוף שנת 1948, בתחילתו של מבצע על כנפי נשרים, כאל ילדים חטופים, שעקבותיהם נעלמו לאחר עלייתם לארץ. והוא סיפר כי התחייב בפני סבו (החורג), הרב חיים סינוואני, לחפשם ולאתרם. הדבר התמוה בעניין זה הוא שסבו של משולם התכוון לתינוקות וילדים, שהוריהם התלוננו על היעלמותם ממחנות העולים כאן בארץ ואילו עוזי משולם חשב שסבו מצווה עליו לחפש ולאתר את יתומי תימן, שעלו לארץ ומיד לאחר עלייתם הועברו לפנימיות וכפרי נוער וגם לקיבוצים הדתיים והחילוניים ואינם נחשבים כילדים נעדרים או נעלמים.

ד"ר נתן שיפריס אף הוא התייחס כבר בשנת 1994, בתקופת ההתבצרות בבית ביהוד, לקבוצת יתומי תימן כאל ילדים חטופים ועיגל את הכמות ל-1,700 ילד. יש לציין כי קבוצה גדולה זו של 1,653 ילדים (בשתי קבוצות נפרדות של 953 ו-700 ילד בכל קבוצה), שעלתה לארץ במבצע מיוחד, כללה ילדים תימנים יתומים וגם חצאי יתומים (שננטשו על-ידי אמם או אביהם במחנה חאשד וגם בעיר עדן). העובדה שרבים מהם היו פשוט נטושים, מסבירה את השתיקה שקיימת סביב נושא זה.

"הוכחה" נוספת שהייתה באמתחתו של עוזי משולם לחטיפות הילדים התימנים היא כתבת עיתונות, שפורסמה בעיתון ניו-יורק טיימס בארה"ב בפברואר 1954. כתבה זו עסקה בכלל ב"פרשת התינוקות הקנדיים", שבמסגרתה הועברו תינוקות מקנדה, שאימהותיהם לא רצו בהם וויתרו עליהם ויתור מלא, לזוגות יהודים ולא יהודים בארה"ב. כאמור, גם פרשה זו נחקרה על-ידי רשויות החוק בקנדה ובארה"ב ונמצא כי לא מדובר בתינוקות שנחטפו. למרות זאת, כתבה זו שימשה, משום מה, את עוזי משולם ואנשיו (ואת תומכיו וממשיכי דרכו, גם כיום) כ"הוכחה" לחטיפות ילדים תימנים מישראל או כהוכחה לכך שיהודים ממוצא אשכנזי הם חוטפי תינוקות… אותם "ממשיכי דרך" אינם מרוצים מממצאי חקירת רשויות החוק בקנדה ובארה"ב, שקבעו כי לא מדובר בפרשת חטיפת תינוקות אלא בתינוקות לא רצויים, שאומצו על-ידי זוגות אמריקאים חשוכי-ילדים. בקיצור, הם אף פעם לא יהיו מרוצים. האמת פשוט אינה מסתדרת להם… 

בשנים שלאחר אירועי יהוד, המשיך הציבור לעסוק בטענה על חטיפות הילדים. הגדיל לעשות העיתונאי יגאל משיח, שפרסם כתבה בשנת 1995, שנקראה לקחו אותם בלילות, בה הוא מראיין נהג בשם יצחק בוסי, שעבד בזמנו במחנות העולים. יגאל משיח יצר, ככל הנראה, רושם מוטעה בכתבה, כאילו הנהג יצחק בוסי ביצע נסיעות עבור מחנה עין-שמר, כאשר הוא "הוקפץ" בלילות מדי פעם להסיע תינוקות וילדים תימנים ממחנה העולים עין-שמר לבית החולים רמב"ם והוא אינו יודע האם התינוקות הללו הוחזרו בהמשך למחנה העולים, לאחר שהבריאו ממחלתם. ובאופן כללי, טוען משיח בכתבה, שהסיעו לבתי החולים בלילות ילדים בריאים, שלא היה כל צורך לאשפזם.

יצחק בוסי העיד בפני ועדת כהן-קדמי בשנת 1996 וסיפר כי הוא בכלל היה הנהג של מעברת פרדס-חנה והסיע ילדים גדולים (לא תינוקות ופעוטות) וגם אנשי צוות, שעבדו במעברת פרדס-חנה, לביתם בסוף יום העבודה. הוא לא ציין כי ביצע הסעות עבור מחנה עין-שמר, מכיוון שהוא לא ביצע הסעות כאלו… בוסי טען שהעיתונאי יגאל משיח סילף את דבריו באופן מוחלט ואם היה ברשותו כסף וכוחות נפש אזי הוא היה תובע את יגאל משיח בבית המשפט.

למרות כל הטענות שנטענו וכל הסיפורים שסופרו וכל ה"הוכחות המרשיעות" שנמצאו, יש לציין, שעד כה אף אדם לא הצליח להוכיח, שתינוקות וילדים קטנים נחטפו מישראל לחו"ל. ומעולם לא נמצא ילד, שנאמר להוריו בזמנו כי הוא נפטר, שהונפקו לו מסמכי פטירה מזויפים המעידים על "מותו" ומצאו אותו חי, כעבור שנים, בבגרותו. למרות זאת, אנשים ממשיכים לייצר עוד ועוד מצגי שווא כאילו נחטפו הרבה ילדים וכבר נמצאו כמה וכמה ילדים חטופים… דבר שאינו נכון כלל וכלל. אותם אנשים המייצרים את מצגי השווא הללו, נעזרים בסיפורי משפחות המספרות כי ילדיהן נחטפו מהן, כשבפועל מדובר בילדים שנפטרו להן. תומכי טענת החטיפות אף מסתייעים במאומצים של שנות ה-50, שבינתיים בגרו ורבים מהם טוענים בעצמם כי הם ילדים חטופים. אך גם במקרים אלו מדובר בילדים, שאימהותיהם הביולוגיות לא רצו בהם ולכן הם נמסרו לאימוץ. מאומצים אלו אינם ילדים חטופים.

אסכם ואומר כי יש צורך להזכיר לציבור שוב ושוב את האמת המרה. רוב הילדים, ש"נעלמו" להוריהם, אכן נפטרו. כל אמא וכל אבא, שנתבשרו בזמנים ההם (או בהמשך, באמצעות ועדת חקירה) כי הילד שלהם נפטר, קיבלו בשורת אמת. אמנם, בשורה קשה למדי אך בשורת אמת.


הערות:

מאשה קפלן, שהייתה אחות ראשית במרפאה במחנה חאשד בתימן, העידה בפני ועדת כהן-קדמי וסיפרה לשופטים על חיי היומיום של העולים התימנים, שהתגוררו במחנה חאשד. היא הסבירה כי התינוקות הקטנים היו ישנים בבית התינוקות שבמחנה בתוך תיבת-עץ מאולתרת (ארגז/סל). היא אף הציגה בפני הוועדה את התמונה הזו של 7 תינוקות קטנים הישנים להם צפופים זה לצד זה בתוך מיטה מאולתרת (זאת התמונה שצולמה בשנת 1950 על-ידי עיתונאי או צלם עיתונות. תמונה שמופיעה בכתבה בצאת ישראל מתימן).

את מבצע העלאת יתומי תימן לארץ במטוסים הראשונים של עליית על כנפי נשרים ניהלה ד"ר אולגה פיינברג, רופאת מחנה חאשד בסיוע של יהודה לייב מאגנס. הרבנים התימנים ליוו את 1,653 היתומים בטיסה לארץ. אציין כאן כי גם סבו של ח"כ צחי הנגבי, יוסף כהן, סייע לרב חיים סינוואני בדאגה לרווחתם של יתומי תימן בעת שהתגוררו במחנה חאשד אשר בתימן. בהגיעם לארץ, דאגה להם הנרייטה סאלד מעליית הנוער והם הועברו לפנימיות דתיות וחילוניות, כפרי נוער וגם לקיבוצים הדתיים והחילוניים, שם גדלו והתחנכו.

הכתבה שפורסמה בעיתון ניו-יורק טיימס בפברואר 1954 ועסקה בפרשת התינוקות הקנדיים שימשה כבסיס לעוד סיפור מסולף, שהוא, ככל הנראה, פרי יצירתו של ד"ר משה נחום, שהיה מבכירי אנשיו של עוזי משולם. הסיפור המסולף הזה גורס, שבכתבה זו (שמוצגת כאן למטה) מתואר מקרה תפיסתו של הרב דב יששכר ברנרד ברגמן, בשדה התעופה בקנדה עם מזוודה ובתוכה כסף רב בסכום אסטרונומי של שלושה מיליון דולר, שהוא הרוויח ממכירת ילדים תימנים, שנחטפו מישראל לארה"ב כדי למוסרם לאימוץ אצל משפחות אשכנזיות עשירות. ד"ר משה נחום טען בנאום שנשא בכנסת בפברואר 2002 כי נעשתה חקירה בארה"ב בנושא זה ונמצא כי הרב ברגמן "עשה כסף רב ממכירת ילדים תימנים חטופים מישראל". אין גבול לסילופים…

תמליל נאומו המלא של ד"ר משה נחום בכנסת בפברואר 2002 מוצג בקישור כאן למטה (מתוך פורום תפוז). קטעי הנאום העוסקים ב"תפיסתו של הרב ברגמן בשדה התעופה בקנדה עם מזוודות הכסף" הם קטעים מספר 12 ו-13 לקראת סיומו של הנאום.


מצורפים הקישורים והמסמכים הבאים:

הכתבה בצאת ישראל מתימן, שפורסמה בעיתון הבוקר בשנת 1950 (בה מוצגת התמונה המקורית של 7 תינוקות ישנים בתוך מיטה מאולתרת בבית התינוקות אשר במחנה חאשד):

בצאת ישראל מתימן

כתבה של ירון סחיש מאפריל 1994- עמודים 144, 146 (כריכת התיק מארכיון המדינה)

כתבה של ירון סחיש מאפריל 1994- עמודים 144, 146

כתבה של רחל יונה מאפריל 1994- עמודים 60, 62, 63 (כריכת התיק מארכיון המדינה)

כתבה של רחל יונה מאפריל 1994- עמודים 60, 62, 63

מאשה קפלן- תמונת התינוקות ממחנה חאשד (תמונה שהיא הציגה בפני ועדת החקירה כהן-קדמי)

עדותה של מאשה קפלן- בעמודים 72-75 היא מסבירה על התינוקות בארגז

כתבה- ילדי תימן- עיתון הצופה

כתבה- ילדי תימן- עיתון על המשמר

כתבה- ילדי תימן- עיתון למרחב

הכתבה שפורסמה בעיתון ניו-יורק טיימס בארה"ב בפברואר 1954 בה מדווח על פרשת התינוקות הקנדיים שהוברחו לארה"ב:

נאומו של ד"ר משה נחום בכנסת ב-12.2.2002

הכתבה לקחו אותם בלילות מאת יגאל משיח מתוך מוסף עיתון הארץ משנת 1995:

עדות של יצחק בוסי ומנחם דוכן

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

האם נעשו ניסוים בילדי תימן?

האחיות מלכה וחממה כהן המאושפזות בבית החולים הממשלתי בחיפה (רמב"ם) לאחר שעברו ניתוח עיניים, שהחזיר להן את מאור עיניהן. תמונה זו מופיעה בכתבה של עשי ויינשטיין משנת 1985.

סביר להניח שנתקלתם בתמונה המפורסמת הזאת בה נראות שתי ילדות תימניות המאושפזות בבית-חולים כלשהו, לאחר שעברו פרוצדורה רפואית. התמונה כמעט תמיד מוצגת לקוראים בצירוף הטענה, שנעשו ניסוים רפואיים בילדי העולים מתימן, שהגיעו לארץ במבצע על כנפי נשרים. יש אפילו שתי נשים מבוגרות (אחיות), ששמן חנה חדד ומזל ורדה, הטוענות שהן הילדות הללו המצולמות בתמונה ושהתמונה הזו צולמה במהלך אשפוזן בבית החולים דג'אני (צהלון) ביפו בשנת 1949.

האחיות חנה חדד ומזל ורדה אף טוענות שהן נלקחו בכח, הישר משדה התעופה לוד, כאשר נחתו כאן בארץ עם הוריהן, הועברו לבית החולים דג'אני ביפו ושם בבית החולים הוחזקו בכח והרופאים ערכו בהן ניסויים רפואיים בעיניים שלהן, דבר שגרם להן לעיוורון (כל אחת מהן איבדה את ראייתה בעין שמאל).

כל הסיפור המזעזע הזה על חנה חדד ומזל ורדה, הילדות האחיות שעלו לכאן מתימן, הובלו לבית החולים דג'אני ועברו ניסויים אכזריים (כמו שביצעו הנאצים ביהודים בתקופת השואה) תועד בסדרה נביאים בהפקתה של עמותת עמר"ם.

האמת לגבי הסיפור הזה היא קצת אחרת…

הילדות המצולמות בתמונה המוצגת לעיל הן האחיות מלכה וחממה כהן, בנותיו של יהודה סעיד כהן. משפחת כהן עלתה לארץ מתימן אי שם בסוף שנת 1949. האחיות מלכה וחממה היו עיוורות ועברו ניתוח בבית החולים הממשלתי בחיפה (כיום, רמב"ם) כדי להחזיר להן את מאור עיניהן. הניתוח הוכתר כהצלחה והאחיות כהן זכו למאור עיניים תקין. את התמונה הזאת של האחיות כהן ועוד מספר תמונות נוספות מאותה סדרה ניתן למצוא באתר לשכת העיתונות הממשלתית במדור שנקרא: אוסף התמונות הלאומי.

הניתוח שעברו מלכה וחממה כהן בבית החולים רמב"ם בחיפה בסוף שנת 1949 תועד גם בעיתונות של אותה תקופה. דיווח על הניתוח יוצא הדופן הופיע בעיתונים דבר, חרות, מעריב והפלסטיין פוסט.

בדצמבר 1985 פורסמה בעיתון ידיעות אחרונות כתבה של העיתונאית עשי ויינשטיין בה מופיעה התמונה של האחיות מלכה וחממה כהן בבית החולים בחיפה לאחר שעברו ניתוח עיניים. הכתבה עצמה עוסקת בפירוט המחלות בהן היו חולים ילדי העולים מתימן, מחלות שגרמו לתמותה רבה בקרבם.

בלוגר בשם א.א. קונספירציות בדק את הטענה של האחיות חנה חדד ומזל ורדה, הטוענות כי הן הילדות המצולמות בתמונה וכי הן עברו ניסוי רפואי מיותר בעיניים שלהן, שלא לצורך בריאותי, דבר שפגע בראייתן וגרם להן לעיוורון. א.א. קונספירציות גילה כי חנה חדד ומזל ורדה הן לא הילדות המופיעות בתמונה מתוך הכתבה, שפורסמה בעיתון ידיעות אחרונות בשנת 1985. התחקיר שלו נקרא: הניסוים בילדי תימן- הילדות שבתמונה.


העמוד המלא של עיתון הפלסטיין פוסט בו מופיעה הכתבה על האחיות כהן שעברו ניתוח עיניים בשנת 1949:

כתבה- blind sisters see again

כתבה בעיתון "חרות"- עוורות מלידה ראו אור

קישור לתחקיר של א.א. קונספירציות (הניסוים בילדי תימן- הילדות שבתמונה):

א.א. קונספירציות

כתבתה של עשי ויינשטיין בעיתון ידיעות אחרונות משנת 1985 (התמונה של האחיות מלכה וחממה כהן מופיעה בחלק 2):

כתבה עשי ויינשטיין חלק 1

כתבה עשי ויינשטיין חלק 2

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה